הנפשות: אינדיאנית גדולה, אינדיאנית קטנה, אם, אב, שכן חוטב עצים, שני כלבים ערניים, חמור, שועל סקרן, נקר חרוץ, ברווז רעב ליד האגם, זוג מבוגר בבית קפה, אזרחים איטלקים.
זמן העלילה: סוף ניסן – תחילת אפריל, בואכה פסח.
תפאורה: בתי אבן עם טיח צבעוני וציורי קיר, מרפסות אבן עם מעקות ברזל מעוטרים, תריסי עץ, שלטי עסקים מציצים מהקיר, גינון ציבורי מוקפד, עצי מגנוליה בפריחה מרהיבה, שפריץ-שניים כחול, כיפה מושלגת באופק, זוג מבוגר יושב בבית קפה על כוסות יין לבן ואדום בשבת בבוקר.
מקום: איטליה! שוב. אנחנו, במשפחה שלנו, אוהבים את ארץ המגף.
והפעם בחבל פיימונטה, מצפון מערב למילאנו, בעמק בו זורם נהר ה-Sesia. הצמחונית מצאה שם בהרים, בתוך יער, ליד נחל, טחנת קמח משופצת. אבן הריחיים יצאה החוצה, נוספו מטבח, מקלחת ושירותים והבית חולק לארבעה מפלסים. בתוך המקלחת קבעו חלון, כדי שתהנה מהמפל המואר בלילה וכדי שהשכן יהנה ממך כשאתה מתקלח. האינדיאניות לא הסכימו להתקלח עד שהטעות התכנונית תתוקן. פתרתי את הנושא עם מגרפה ומגבת (לא היו לי בקבוק ספרייט ומספריים).
(המפל והגשר)
הבית פחות מתאים לאזרחים ותיקים וילדים מתחילים בשל גרמי המדרגות התלולים, שחיזקו לנו היטב את שרירי הרגליים במעבר בין המפלסים. כחלק מעיצוב החוץ, הוצבה על הדשא ספה לבנה, שנדלקת בחושך ביחד עם תאורת הגינה (חסכתי לכם את התמונה). שאלתי את הגדולה מה דעתה על כך:
אבא: מה את חושבת על הספה הלבנה שלנו?
אינדיאנית א': נחמדה מאד.
אבא: A scar in the face of the mill!!
רצפת העץ בבית חורקת באופן טבעי. יש בזה חן וזה אפילו משעשע כשאתה הולך לשרותים באמצע הלילה ולא רוצה להעיר את האחרות. בגינה שיח תימין בריא ששימש אותנו בבישול, אבל פרט לו, לרוזמרין באיזה כפר בהרים ולמדשאה אחת מלאה במיורן, ליד אחד האגמים, לא ראיתי כמעט עשבי תבלין בשבוע שלנו שם. מוזר.
המטפס שעוטף את הבית רק התחיל ללבלב, אז הבית פחות אדום מאשר בתמונות שבאתר האינטרנט. ההורטנזיות התחילו להתעורר מתרדמת החורף והוורדים עדיין ישנים, כך שגם הגינה פחות פורחת. מצד שני, הרבה מאד פרחים קטנים סגולים, צהובים וורודים על הדשא ושיח אחד צהוב גדול ומרשים. הצמחונית יודעת לספר שאפריל זה זמן הפריחה של העצים הלבנים והוורודים. ואכן, היערות כאן אפורים ונטולי עלים בעונה זו, עם כתמים מרשימים של לבן פה ושם.
באזור האגמים אורטה ומג'ורה היערות קצת יותר ירוקים. כיף לטייל בהם: הרבה חורבות שנחמד לדמיין איך היו פעם ואיזה פרוייקט מאתגר אך מספק יכול להיות לרכוש ולשפץ אחת כזו (ע"ע Martijn Doolaard).
הנחל ליד הבית/טחנת הקמח הישנה אמנם זורם, אבל לא בגאון. רוב הנחלים שראינו פה היו זרזיפיים ועצובים. על אף השלג שנראה על חלק מפסגות האלפים, חסרים פה משקעים*. בדרך לעפולה של האזור, העיר Valara, נוסעים לאורך מה שהיה פעם נהר הססיה. יש הרבה שלטים של עסקי קייקים, ברם אין איפה לקייק. הנהר העצום הזה מורכב משלוליות המחוברות בזרם דק. בעיירות והכפרים שבדרך הרבה בתים עם תריסי העץ מוגפים ושלטי Vende (למכירה) ועסקים רבים שסגורים. זו כבר לא העונה, אבל נראה שהתקצרה להם העונה מאד.
אזור פיימונטה שגובל באלפים תיירותי למכביר, אבל בעיקר תיירות פנים איטלקית. לא מדברים שם הרבה אנגלית (וזה טוב) ועל אף זאת, קל להבין האחד את השלישי. אין להם צורך באנגלית במקומות האלה. מכיוון שזו לא העונה, לא נתקלנו בעומסי תנועה ותורים.
כמעט ולא אכלנו במסעדות, בעצם רק במקרי חירום שהכריזו האינדיאניות. הסוּפּרים הנפלאים של איטליה סיפקו לנו חומרי גלם מעולים ובזול ובישלנו לעצמנו ארוחות ערב נפלאות.
בכל בוקר מי שקם ראשון הדליק תנור לחימום הטחנה, הכין קפה במקינטה וסנדוויצ'ים לכולם. אחר כך הייתי מתיישב על אחד מספסלי החלונות לקרוא.
כששבנו לטחנתנו אחר הצהריים, פרסנו גבינה ונקניק ופתחנו בקבוק יין. טעמנו כמה יינות נביולו וברברה שאופייניים לאזור פיימונטה, שהיו נחמדים, אך הצרפתי שבחרתי היה המוצלח מכולם – עם גוף וטעם. לא ראינו כרמים בכלל באזור בו שהינו, פרט לכמה פרטיים לצד בתים.
אמש בהיר אחד הכריזה האינדיאנית הגדולה שהיא חייבת פיצה לפני שאנחנו חוזרים לארץ והקטנה אמרה שהיא לא מוכנה בשום אופן לאכול פיצה לפני שאנחנו חוזרים לארץ. מהון להון, הפיצה ב-Arona היתה מלאה בתועפות גבינה. האינדיאניות אהבו את זה, אבל הבטן שלי כעסה עלי שאכלתי ממנה. הבירה הגרמנית, מאידך, היתה לא רעה.
בעיירות ובכפרים הקטנים באזור יש לא מעט מצלמות מהירות ומעט מאד שלטי מהירות. לפעמים יש שלט של 50 קמ"ש, כמה מטרים אחריו שלט של 30 קמ"ש ומטר אחריו מצלמה כתומה קטנה, כך שהסיכוי לחטוף דו"ח גבוה למדי. מה גם שקשה מאד לשמור על מהירות של 30 קמ"ש (נראה אתכם!). בעת הקלדת שורות אלה טרם עלו דו"חות ארצה. דמיינתי את הדוד בשדה התעופה בהחזרה של הרכב נותן לנו בתמורה למפתח את צרור הדו"חות שקבלנו ו"תודה על תרומתכם לסינדיקט". על פי אופי נהיגתם, עושה רושם שהמקומיים דווקא יודעים היטב מה מגבלת המהירות בכל מקום, איפה מקבלים דו"ח ואיפה לא ומתי מותר לעקוף על פס לבן, כי זה מה שהם עושים כשאתה נוסע לפניהם במהירות המותרת. לא מצפצפים, אגב, עוקפים בנימוס.
(באחד הבקרים ראינו שועל מרחרח בקרבת הבית)
מוקדם בבוקר הנקר כבר עובד ביער, החמור של השכן מתנער לנעירה קלה וגם השכן, עם טרקטור הלמבורגיני שלו, כבר התעורר והחל לנסר. תהיתי האם הוא עובד של רשות היערות, או שחלק מהיער שייך לו והוא מטפל בו, מנסר את מה שיבש או מסוכן ומוכר את העץ.
בתחילת כל יום, כשחיפשנו מאפיה, לעתים רחוקות מצאנו. הפתיע אותי שאין לפחות אחת בכל כפר בסביבה. האם הם אופים לעצמם, או פשוט נוסעים לסופר בעיר הקרובה? במאפיות שכן מצאנו, שמתי לב להרבה גריסיני ולחמים שטוחים. גריסיני עם אגוזי מלך היה מוצלח במיוחד. הקרואסונים נראו בכולן עצובים ואפרפרים עם דפיציט רציני בחמאה. לא העזנו לטעום. הקרואסונים היחידים שנראו נכון והיו נפלאים נמצאו בעיירה Arona, על שפת אגם מג'ורה, במקום בשם Oliver.
(כוס יין ברברה – 4€, מעצבן!!)
*לקריאה נוספת
(אה… אני יכול להסביר…)
יש להם הרבה עפולות באיטליה הזאת, נראה פסטורליה של חופש. יפה.