לצמחונית שלי יש תחביב חדש – היא מחכה שאצא מהחדר ואז מתחילה לדבר. אני שומע הכל מהחדר השני וממשיך את השיחה כמה דקות אחר כך כשאני חוזר, די מבסוט מעצמי, אבל עושה רושם שזה לא מרשים אותה במיוחד. מצד שני, כשאני מדבר היא לא תמיד שומעת ואני מתרגז שאני צריך לחזור על עצמי. אנחנו שומעים ומדברים בסקאלות שונות. לאחרונה רופאה חובבנית אישרה לה שהשמיעה שלה בסדר גמור והציעה שאולי הבעיה אתי. פחח… בחיי, פעם ראשונה בחיים שלה שמעה עלי, לא בדקה לי לא דופק, לא עין, לא אוזן, לא שתן – שום דבר!
(מקור התמונה: YouTube.com)
בשנים האחרונות הפכתי להרבה יותר רגיש לרעש*. במקומות ציבוריים, ברחוב ואפילו בבית. יש ארוחות משפחתיות שאני לא יכול לשאת את הרעש ופשוט עוזב את השולחן. לא אחת אף הנוכחים מוצאים את עצמי עם אטמי אזניים.
אטמים יש עמדי מאז הנסיעות המרובות באוטובוסים בצבא. ילד אחד סופר-אקטיבי שישב בספסל מאחורי והעמיד את הסבלנות וההומניות שלי במבחן שכנע אותי סופית שזהו פריט חובה בפק"ל שלי. מאז, כשהזיהום האקוסטי נעשה יותר מדי בשבילי, אני שולף אותם ותוחב בשאט נפש אל אזניי הדואבות. הצמחונית טוענת שהעולם חזק מדי בשבילי.
לפני כחצי עשור גיליתי שלאנדיאניתי הקטנה (11 וחצי, מחר יום הולדת) יש תפקיד מרכזי בקנוניה להחרישני. יש לה קול חודר שריון. גם כשהיא מדברת ברוגע היא מפוצצת לי את החצוצרה של המצילתיים. ואתם יכולים לתאר לעצמכם מה קורה כשזה בחלל המצומצם של הרכב המשפחתי, או כשהיא מזמינה הביתה לשחק עוד שתיים-שלוש בנות גובהה, כן? בוקה ומבולקה, רעש וצלצולים, חזיזים ורעמים! קשה.
השכנה שלי שוב צועקת. רגע, לא – צועקת היא מילה עדינה מדי. לפי הצרידות בקול שלה נשמע שהיא על סף התקף לב ולפי התקדמות הסדק בקיר בסלון שלי נראה שהיא שוב שוברת שיאי דציבל. אני בחיים לא אצעק ככה, על אף אחד ולא משנה כמה אכעס. צחי ניסח את זה יפה פעם – הוא שאל בתמימות "מה ההגיון בלצעוק?".
אין הגיון. אי אז בימי השרות הצבאי גיליתי שדווקא לא לצעוק יכול להיות נשק רב עוצמה. כשמישהו עתיר דרגות וחסר סבלנות הרים את קולו והחל לאבד שליטה מילולית עניתי לו ברוגע ובשקט, מה שגרם לו להתרגז עוד יותר. המשכתי בשלי והוא פשוט ויתר והלך.
"כי לי תמיד נדמה שבעולם הומה
הם יסתדרו יפה גם בלעדי"
(שקט שקט / דני סנדרסון)
דחיל רבכּם, קצת שקט, לכל הרוחות, רגע אחד של שקט!
* עוד אני כותב ומחפש תמונה של איש מכסה את אזניו בכאב, נתקלתי במאמרים על תופעות כמו Hyperacusis, Tinnitus ו-Recruitment, שמסבירות לא רע את מה שעובר עלי אבל מפחידות אותי, אז בינתיים החלטתי שאני פשוט חסר סבלנות לרעשי הזולת
** מקור הכותרת ב”טיול לארץ התווים”, שכתב גידי קורן
טוב שאתה מקפיד לגור במושבים. לא היית שורד עם הקקופוניה העירונית.
זה נכון וגם לא. יש לנו רעשים, רק אחרים. לחלקם מתרגלים, מחלקם סובלים בשקט.