סוף עונת המלונים

הי הביטו למעלה

הצמחונית קבלה במתנה מהעבודה לילה במלון. מתוך אפשרויות הרשת מצאנו את זה הירושלמי, לא רחוק מהשוק החביב עלינו כל כך, ארזנו את האינדיאניות ויצאנו ליומיים בעיר הקודש.

"אתם יודעים שקבלתם את הסוויטה?", שאלה בהתרגשות החיילת בכניסה. לא ידענו. פייר, תְּרגשנוּ. במעלית לא היו עוד כפתורים של קומות מעל הקומה שלנו, אז הנחנו שזה אכן מיקום נחשק. נחשקים נכנסנו אל החדר, התרשמנו מהעיצוב בסגנון פרידריך התעבּן ושחררנו את הבנות לקפץ על המיטות. יצאתי נחשק אל המרפסת, להתנתק מן הניתוק. הנוף לחניון האוטובוסים באמת היה עוצר נשימה. עד שלא ראית אוטובוס מלמעלה, לא ראית אוטובוס מלמעלה. את החרמון קצת הסתיר לי הווילון. התחלתי לגבש הבנה שכולם במלון הזה מקבלים את הסוויטה, או שהאורחים בקומות הנמוכות יותר כועסים מאד עכשיו. הבנות לעומתי היו בעננים, פעם ראשונה שלהן בבית מלון. אני זוכר שגם אני התלהבתי בפעם הראשונה: לרוץ במסדרונות, לשחק במעלית, לקפוץ על המיטות, לאכול קוביות סוכר בארוחת הבוקר. עבר לי מאז, אני מעדיף את הבית. אין כמו הבית, למרות הנמלים.

 

הם המריאו בעלטה

IMG_4572

כנראה שה"סוויטה" לא מתאכלסת לעתים קרובות ולכן לא טורחים לנקות אותה תדיר. אחרי שנדבקתי לרצפת חדר האמבטיה והצלחתי לשחרר את עצמי בעזרת הקצה הקהה של מברשת השיניים, עלה בידי להניח את הראש במיטה. בשעה אפס-שלוש-אפס-אפס המריאו מטוסינו, או לפחות ככה זה נשמע. נכנסתי למגננה, עליתי על אפוד ומדי ב' והתחלתי לחפש את מקור הרעש בנרות. בנרות לא מצאתי אותו, אבל אחרי כמה דקות, בהן גיליתי מתחת למיטה סבון פג תוקף (איך לעזאזל יכול סבון לתפוס עובש?) ובקבוק קרם פנים נדיר מראשית המאה, התחוור לי שרעש מנועי הבוכנה בוקע מגומחת המזגן. סובבתי את הזהו של הכפתור והרעש נגדע בעודי באיבי. פתחתי חלון כדי לאפשר כניסת זוגות חמצן וחזרתי להניח שוב את ראשי על הכר, אבל, אפעס, כמה רגעים מאוחר יותר, במרפסת הסמוכה למקלטנו הצר, אחד מעובדי המלון הנמרצים החל בדיוק להסביר לעובד מנומנם אחר איך הוא רוצה שיתבצעו הדברים ביום המחרת. הוא לא חסך בפרטים ואלמלא גמזתי את המזגן הדו-מנועי לא הייתי שומע אותו. בשלב כלשהו התערפלה הכרתי ושקעתי בשנת בצורת.

 

שעה 6 כרגיל

IMG_4574

כרבע שעה לאחר השעה 6 או'קלוק קבלנו מתחת לדלת פתק בהול מהרץ האישי של שגריר אלג'יר שביקש, אם זה לא מפריע לנו, להורות לזאטוטות (שהתעוררו מוקדם, כנהוג בשבתות) שתפסקנה לאלתר לקפץ על הספה הנפתחת שבסלון, שכן רצה הגורל והוא ורעייתו דווקא מנסים לנום את שנתם ב"סוויטה" שמתחתנו. הפתק נחתם באיום שאם לא נרגיע נאלץ לעמוד מול חרון אפו של המלך. את הטקסט קראתי רק בסביבות השעה 7 פחות רבע, לכשהתעוררתי-קום, אחרי ליל שימורים מהגיהינום. בשלב זה פג האולטימטום ומיליציות האויב בסיוע כוחות חיל אוויר, שריון, הנדסה, פלוגת נחתים, אנשי צפרדע ועוד כל מיני כוחות שאתה קורא אותם כוחות מאולתרים, כבר כיתרו את המלון והקיטורים שלהם נשמעו עד לקומתנו הגבוהה לצדק. עשן סמיך היתמר מעל חניון האוטובוסים והים היה גבה גלי. לא נותרה בידי עוד ברירה ועל מנת למנוע פלישה משולבת לסוויטתנו המשודרגת תליתי על מעקה המרפסת חולצת חאקי אדומה, סימן מוסכם לידיד עוד מימי הבריטים.

 

בין השמשות

אספנו את האינדיאניות ואת עצמנו, נקשרנו לרתמות, גלשנו מהמרפסת לבריכה ומשם לתוך אמבולנס טורקי קטן שהעביר אותנו את הגבול לזאגרב. כשהבטנו לאחור ראינו את המלון קורס, משאיר מאחוריו פטריית אבק. זהו, מיצינו את הסוויטה.

חזרנו הביתה הביתה עייפים אך רצוצים.

 

אז איך כל זה קשור לאוכל? שגיאת כתיב בכותרת.

 

*כל התמונות צולמו בירושלים

פורסם בקטגוריה אותי זה מצחיק, הגיגים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

One Response to סוף עונת המלונים

  1. מאת דני‏:

    זה עונשו של מי שבא לנפוש בעיר המכונמת הזאת. בשבוע שעבר שמעתי סיפורים לא פחות מחרידים מאורחים בשניים ממלונות שדרות הרצל. אצלכם לפחות לא היו ג'וקים בחדר…

השאר תגובה