המוציא מן האור אל האור

מאת דני עוזיאל ~ 19 בדצמבר, 2015. בקטגוריית: ביקורת, ביקורת מסעדה, מאכלי מצור, שווקים.

WP_20151214_007

לצערי אני לא אוהב מסעדות פועלים ולא אוהב את רוב המאכלים המוגשים בהן. היתה תקופה לפני שנתיים-שלוש שהרבתי ללכת למוסדות כאלה בירושלים; מין דחף כזה שלפעמים תוקף, לנסות ולחוות משהו אופנתי. כנראה שהלכתי שבי אחרי הרומנטיקה שמבקרי מסעדות אחדים ניסו לעורר ל"אוכל מנחם" שלכאורה ניתן למצוא במסעדות מסוגה זו. מצאתי מקום אחד ויחיד שהצליח להרשים אותי. היה זה “אדון כהן” – מסעדה נהדרת ומעניינת שפעלה במיקום לא מוצלח ושמאז נסגרה. יחד עם זאת, אני נוהג תמיד להביא אורחים מחו"ל לאחת ממסעדות הפועלים של השוק. אני מורה להם לעצור את הנשימה, מכניס אותם פנימה ואז אומר להם לקחת שאיפה עמוקה. אין מי שלא מתרשם מריח הדס"ל (דלק סילוני) האופף מקומות אלה. יש לי אפילו תיאוריה שהפתיליות של רוב המקומות הם בכלל דמה ושהריח נובע מאיזשהו תרסיס שפותח במיוחד לשם כך.

WP_20151214_006

  ריק בצהרי יום שני, אבל מניסיוני, בערב רצוי להזמין מראש

מסיבה זו, לא ידעתי תחילה איך להתייחס למסעדת "המוציא" של זוכה פרס ישראל לשלום ולהתראות (או משהו כזה; לא סובל את התוכנית הזאת) אבי לוי. זמן קצר לאחר פתיחת המסעדה ובעקבות ביקורות טובות, הגעתי למקום ומאז חזרתי פעמים רבות. במהלך ביקורי טעמתי חלק גדול ממנות המסעדה. במאכלי המצור של אבי לוי מצאתי את אותה רומנטיקה, אם תרצו, שלא מצאתי באף מסעדת פועלים אחרת, חוץ מב"אדון כהן". המנות שם מתובלות היטב, ויחד עם זאת יש להן מין עדינות נוגעת ללב.

לפני כשנה אף הצלחתי לגרור לשם לראשונה את עורך שפונדרה לארוחת צהרים מוצלחת, במהלכה אכלתי תבשיל מוח עם חומוס יוצא מן הכלל.

  WP_20151214_004WP_20151214_005

    אמא כהן                                         ומרק השעועית

בשבוע שעבר נפגשנו בצהרים לביקור נוסף בשוק. בהתייעצות לגבי ארוחת הצהרים הוחלט ללכת ל"המוציא". המקום היה ריק יחסית ונמצא לנו שולחן בדיוק ליד הגומחה בה עובדת אימו של בעל הבית ומכינה את מטעמיה הביתיים. נוכחותה מהווה לכאורה מרכיב מרכזי ב"אוטנטיות" של המסעדה, אבל נראה שהיא גם מוציאה תחת ידיה מעדנים לא קטנים. בביקור הזה ראינו כיצד היא מכינה ממולאים צמחוניים שנראו מצויין, ומוזגת לקערות מרק שעועית ועגבניות סמיך.

WP_20151214_003

עוד לפני ההזמנה קיבלנו את תקרובות הבית הכלולות אוטומטית במחיר הארוחה. מספר סלטים קטנים וטובים שנהנינו מאוד לנגב עם החלה הטריה הנהדרת.

לצמחונים יש מספר מצומצם יחסית של אופציות בתפריט, אבל היות ואנחנו לא צמחוניים, חיככנו את ידינו בהנאה. הבוס בחר בקציצות הדג ברוטב חריף (58 ש"ח) – מנה שאכלתי פעם ושאהבתי מאוד. אני בחרתי בארטישוקים ממולאים בפרגית בתבשיל ירקות וזיתים (64 ש"ח).

WP_20151214_001

מן הצד השני של השולחן הגיע דיווח על קציצות טעימות מאוד, אם כי מעט דחוסות (במנה שאכלתי בעבר הן היו מאוד אווריריות). הרוטב החריף היה נהדר והתאים מאוד לניגוב עם מה שנותר מן החלה. תפוחי האדמה הקטנים שהגיעו כתוספת ניצלו עם תערובת תבלינים והיו טעימים מאוד.

WP_20151214_002

הארטישוק הממולא היה נפלא. כמעט והבנתי סוף סוף מה זה "אוכל מנחם" כשאכלתי את המנה הזאת. שתי תחתיות הארטישוק בגדלים שונים הגיעו ללא ספק מארטישוקים טריים, מולאו, טוגנו בבלילה ואז בושלו עם הירקות. התרשמנו גם מן הזיתים השחורים שהיו בשתי המנות ושגולענו כדי לחסוך מן הסועדים שיניים שבורות. גם כאן הרוטב זעק לניגוב. האפונה המבושלת המתקתקה שהגיעה כתוספת למנה היתה גם היא נחמדה. לא הזמנו הפעם קינוח, אבל הסיגר המתוק מומלץ – מניסיון.

WP_20151214_008

 

סיכמנו ארוחה מוצלחת נוספת ב"המוציא" וקינחנו בבירות בביר בזאר שבשוק. קשה להאמין שהמסעדה מצליחה לשמור על הרמה ולהגיש באופן עקבי מנות עממיות שמוציאות רק שם טוב למטבח העדתי. יפה לראות שלמרות שמדובר במקום כשר, לוי לא נכנס כלל לאותן פינות מסוכנות, אשר מפילות חלק ניכר מן המסעדות הכשרות.

WP_20151214_009 WP_20151214_010

  בן גוריון, פארידה, טונה ושמנגלה נפגשו אצל דוד

את הביקור בשוק סיימנו בדוכני הדגים הטובים עם גמל ים, טרחון, שמנגלה וסקומברי עבורי, וטונה וסלמון עבור עודד. מה קרה איתם, זה נושא לפוסט אחר לגמרי.

 

 

המוציא

סמטת משיח בורכוף 4 (כניסה מרחוב אגריפס 34), ירושלים

3 תגובות על המוציא מן האור אל האור

  1. עודד

    אני מלא התפעלות מהאוכל של אבי לוי ואמו. אוכל מנחם הוא בהחלט הגדרה טובה למנות של המוציא.
    אז מה זה "אוכל מנחם"? לדידי, אוכל שעושה לך נעים, שגורם לך לעצום את העיניים ולומר "אוי, זה כל כך טוב". הוא לא צריך להיות מרתק, אלא פשוט טוב. גם כשאתה לא צריך ניחומים, הוא מלטף אותך, עושה לך "טובה" על הראש ואתה חוזר לרגע להיות הילד הקטן שאמא או אבא שלו הכינו לו הרגע את המאכל שהוא הכי אוהב. זה אוכל שכיף אתו. שאתה יכול לטבול בו את החלה שלך שוב ושוב (סליחה, דני, לא שלטתי בעצמי) גם כשאתה כבר מלא.
    והכי מצא חן בעיני שם, בתור משוגע על חריף, שמנת קציצות הדגים היתה חריפה. אבל לא חריפה מהסוג המשעמם, חריפה טעימה. אם זה לא היה חריף זה היה הרבה פחות מוצלח. הם לא מתביישים בחריפות של המנה ולא מנסים לעדן אותה, כי לא צריך. ככה היא מושלמת וזהו.
    בהחלט אשוב לשם!

  2. עודד

    ואם אני לא טועה, בפעם הקודמת אכלתי טחול ממולא נהדר.

  3. דני

    נכון, החריפות הבלתי מתפשרת הזאת. ויחד עם זאת, מנה עדינה ומלטפת. לא הפעם הראשונה שאני נתקל במנה כזאת במסעדה הזאת.

הוספת תגובה