תזהר, זה גפרדו!

מאת עודד ~ 23 באוגוסט, 2011. בקטגוריית: הגיגים, סנגביץ'.

אני לא טיפוס של בתי קפה, נדיר למצוא אותי יושב בניחותא במקום ציבורי. ניחותא, מבחינתי, זה לבד או עם משפחה וחברים טובים בחיקו של טבע ירקרק. ציבוריות, איך לומר, דופקת לי את הניחותא. אבל כשכן מזדמן לי לשבת על קפה אני מתייחס אל הארוע כאל חוויה אנתרופולוגית. אני מרגיש שנזרקתי לתוך סרט של "הגיאוגרפי הלאומי" ושקיבלתי את תפקיד הקריין. בקטע הבא אנסה להעביר לכם את החוויה.

IMG_5500

8 לפנות בוקר. עוד בוקר קשה אחרי לילה צמיגי עם אינדיאנית בת שנתיים, עקשנית כמו כתם של רימון על חולצה לבנה. מה יש לומר כשאין מה להגיד, ילדים זה שמיכה. חמודים, אבל מעייפים. אני מתמוטט ליד שולחן קטן בבית קפה באזור כפרי בעליל, מוציא כלי של כתיבה ומביט סביבי. בחוץ טרקטור חוצה שדה ובָרקע הברושים, שמי שרב חיוורים וכביש ראשי עם מכוניות שממהרות לפקק.

טיפוסים מגוונים פוקדים את בית הקפה הכפרי בשעות שונות ובהרכבים שונים. בשעות הבוקר המוקדמות של הבוקר תתקלו שם ברוכבי אופניים שעצרו רגע לנוח מהדיווש וללגום פת קפאין, מספר אנשי עסקים שקבעו פגישה מנהלים אותה בדומיה וברעשה לסירוגין, אנשים מאותגרי-משרד מתחבאים מאחורי מחשב נישא ודגים את האינטרנט שבאוויר, כמה חברות נפגשות לשיחה על הא ועל לחמניה, ילד עם דמות אב לחוצה למשעי שנראה מאחר לעבודה ואנשים כמוני, שמחכים שהסופר ייפתח.

בסמוך ולאורך הבר עומדת קבוצת אנשים שמחכה שם כבר הרבה זמן. הם לא רצו להתעכב הרבה בבית הקפה, רק לקחת וללכת. אך רצתה השעה ויש כל כך הרבה מהם, שהם נאלצים להתעכב הרבה בבית הקפה, בעמידה נטולת נקודות משען. התור מתארך מעבר לצפוי וגברת אחת מקצה התור מוצאת עצמה חייבת להשמיע קולה: "סליחה! סליחה! סליחה! סליחה!", קול קורא במטבח. "סליחה!". כולם פשוט עסוקים מדי מכדי להתעלם ממנה. במקום לענות לה, מישהו מהצד המרווח והתזזיתי יותר של הבר צועק: "דליה!". "פה!", נשמע ממעמקי התור קולה המחוייך של איזו דליה אקראית, שזוכה בשעה טובה לקפה שלה. ההבעה שעל פניה משתנה באחת מדיפרסיה תהומית לחיוך שטוף דמעות אושר, שמחה וגיל. שמחה וטובת לבב עוזבת דליה את בית הקפה. היא עוד תשוב לפה, אולי אפילו מחר בבוקר.

ממקום מושבי ביציע אני שומע בו-זמנית כ-15 שיחות שונות. רעש. הרבה רעש. דני ליטני מנסה לשיר ברקע, אבל הוא בקושי נשמע. קולו מתמסמס בין השיחות הרבות. הרבה אנשים, הרבה שיחות, הרבה רעש – קקופוניה בקפה. בדרך הנה חשבתי שחבל שלא הבאתי אתי את ערכת הקפה שלי. הייתי יושב עם הגזיה בחיק של איזה טבע, בשדה קצור או ביער, מתחת לאגם או מעל איזה ואדי, בלי הבל אחד של שיחה מסביב. זה יכול היה להיות נחמד. גם-כן חבל שלא הבאתי אתי את הגיטרה שלי. טוב, אבל זה מפני שאין לי גיטרה.

המחשבה על הטבע מזכירה לי את אורי מאיר-צ'יזיק, שהחליט שהוא אוכל השנה רק אוכל מקומי ומביאה אותי להכרה שהרבה קפה הוא לא ישתה. מה עושים במקרה כזה? נו באמת, מה עושים? מה שעשינו ב-56', אין יותר טוב מזה – שותים תה. אני חסיד גדול של חליטות צמחים, אבל מדי פעם הנפש כמהה לקפה חזק וטוב. לא מטעמי התמכרות, כי אם מטעמי טעם או מחסור בערנות. ברם-אולם, קראתי שאפשר להכין קפה מבלוטים. כמו שאמר הבאבא (ניסים) קריספיל, שצריך לעשות כשאין לך קפה. כשאני חושב על הקפה שאורי לא ישתה אני מבין פתאום שהוא גם לא יאכל שוקולד במשך שנה. זה כבר מדכא מדי, אני לא יכול להתמודד עם זה מוקדם כל כך בבוקר.

 IMG_2722a

 

ומה עינות רואיי?

עובדת בר אדומת שיער סוחטת כמה גזרים עד כדי מיץ. אני מנסה להעלים את חצי החיוך שהחל מתפשט בחלק הימני של הפרצוף שלי, כשאני נזכר שליאור הג'ינג'י אמר לי על זה משהו פעם. על קרש חיתוך כחול מונחים כמה עשרות ראשי גזר קטומים. אני אוהב את הניגוד שבצבעים, אבל מפסיק לחשוב על זה מטעמי דביליות. בסמוך למטחנת הקפה ניצבת נורה סגולה ללכידת יתושים. כזה, אני מודה, עוד לא ראיתי. מעניין עד כמה חמורה בעיית היתושים זוללי הקפה, שנדרשה כאן התערבות ארטילרית של אור סגול.

חלל בית הקפה מחולק לשניים. בחדר הסמוך האוויר סמיך יותר ונראה יותר. יש אנשים שפשוט לא סומכים על אוויר שהם לא רואים. אני מברך בלבי על קיר הזכוכית שמחלק לנו את המרחב לשתי אטמוספירות ובעיני רוחי אני גומז כל תמהוני סרק שנכנס בהיסוס לחדרנו העשיר באוקסיג'נים ומשאיר את הדלת פתוחה לרגע. סגור כבר את הדֶם איט, דלת! מה יש להתלבט? פה אפשר לנשום ושם לא.

עכשיו הג'ינג'ית סוחטת תפוזים. די לא יפה! אבל היא רק סוחטת תפוזים, מה לא יפה? תרגע! עצמי אומר לנו. מכירים את מסחטת התפוזים האוטומטית הזו שנראית כמו מטול תפוזים של התעשיה הצבאית, דגם "38א' משופר"? גאוני. למה אין לי כזו בבית? אחרי כעשר דקות אדומת השיער נזכרת במכונה ובאה למזוג את המיץ, שהיה קודם טרי, לכוס קרטון. הרבה ויטמין C כבר אין במיץ הזה. בטח ברח לרעננה או התאדה בין השיחות שבחדר. גברת אחת נכנסת וסוקרת אזור ספציפי בחדר. מבטה המאוכזב מלמד ש"תפסו לה" את המקום הקבוע שלה. אולי זה יוני, אבל אולי זה אני. לבי אליה, אבל אני מחזיק את עצמי חזק שלא לזרוק עליה מלחיה. שתסגור כבר את הדלת, משוגעת!

 

 KaDeWe2

(ויטרנית העוגות בבית הקפה של הקה-דה-ווה, ברלין. צילם:דני)

 

בינתיים בגזרת הקולינריה

סנדוויץ' הרוסטביף שקיבלתי נהדר. מה שאומר שזו בהחלט לא הפעם האחרונה שאני פוקד את המקום. האם כריך הרוסטביף מעיד על טיבו של המקום? כיצד נולד כריך רוסטביף ומיהו מולידו? האם תמיד כרך רוסטביפים? נהדר, נהדר, אבל צחוק בצד, גיליתי שיש לי קינואה על הלחם. גורמים חתרניים שתלו קינואה על הלחם שלי!

כריך רוסטביף על הבוקר אולי נראה לאדם הנורמטיבי קצת יותר מדי בשביל ארוחת בוקר, אבל מי שמכיר אותי יודע שלארוחת בוקר כבר יצא לי לאכול דברים בלתי קלים, כמו למשל רוטב שמנת ופטריות מהפסטה של אתמול, טאג'ין עוף ענק והיה הבוקר ההוא, אחרי הלילה ההוא, על הגבעה ההיא, שכולם עוד ישנו ושחר ואני אכלנו עם הזריחה צלעות טלה שהיו כל הלילה צלובות ליד מדורה. כמו שאמרתי זה מכבר, זה לא קשור אצלי לרעב, רק תאווה טהורה. אם זה נראה טוב ומריח טוב, זו כרוניקה של סנדוויץ' ידוע מראש.

הדודה עם הספונג'ה חולפת לידי בסערה וערפל האקונומיקה מסמא לי את הרוסטביף. זה כמו נשק כימי – גז עצבים מעכב אצטילכולין, רק שבמקום לתפוס את מקומו של האצטילכולין, תופס הכלור את מקומו של הרוסטביף-מיונז-עגבניה. לא מומלץ. אני גומז את הסנדוויץ' בעודו באיבו. המלצרית קולטת אותי נהנה מהרוטב שנוזל לי על האצבעות ומניחה על השולחן מגבונים לחים וקיסמים כדי שאתנהג יפה. הקיסם שנטלתי מתפורר מבין שיני ואני מחליפו באחיו. למה לא עושים קיסמים מלוחים מתפוררים? זה יכול היה להחליף גרעינים בתור הגרסה הדיאטטית לנשנוש. אני אוסף את פירורי הסנדוויץ' מהשולחן וזורק אותם אחד לפה ואחד לצלחת. עכשיו מסוכן ליצור קשר עין מקרי עם המלצרית, פן תחשוד בי שנשארתי צמא/רעב, או שחס וחלילה אני רוצה להתלונן על הקיסמים.

מכֶּס סנדוויצ'י האף שלי קולט קקאו שנמצא בקופסת מתכת פתוחה. יופי, עכשיו גם בא לי שוקו. נוסף על כך, במרחק יד פזיזה ממני יש מכונה קטנה שבתוכה מסתובבת שוקולטה סמיכה. הייתי צולל לתוכה בלי לחשוב פעמיים, בלי לחשוב פעמיים. אני מתגבר על הרפלקס הזה ומזמין קפה. מקבל חשבון, מתשר את המלצרית והיידה, לסופר.

 

רגע של קישהונט

כמו יוצרים תל אביביים רבים בתקופתו, נהג אפרים קישון לשבת הרבה בבתי קפה ולכתוב. סיפורים רבים שלו נפתחים בתיאור המתרחש בבית הקפה. לדוגמא, בסיפור "תרגיל ב-3:45", הוא כותב: "ישבנו ובחשנו דומם בספל לפנינו. רבע לארבע היה קרוב לוודאי אחרי הצהריים, זמן מת לחלוטין. מרחוק נשא הרוח את שאון גלי הדיזנגוף". והסיפור "היה עיתונאי וראו איננו עוד" נפתח במילים: "ישבנו דומם בשאננות נעימה. ארבינקא בחש את האספרסו שלו בחוסר ענין רב-משמעות. גוסטי המלצר גירד את אפו. אני קראתי בעיתון בהיסח–דעת." משעשע, נכון? עכשיו תריצו בגוגל "גוסטי המלצר".

כתבות בנושאים דומים:

הזהב הלבן מבוואריה
אולי תשים לי קצת חמאה בתוך התה
פתאום לפני 70 שנה - הארץ שלנו, כרך א’

9 תגובות על תזהר, זה גפרדו!

  1. יובל

    ענק, צחקתי כל הדרך.

  2. חנה

    ואם בא לי כזה סנגביץ' איפה אוכל למצוא אותו?

  3. עודד

    בסביבות צומת משמר השרון

  4. שחר

    אני זוכר את הצלעות טלה הנפלאות האלה, הפסידו כל השאר שהעדיפו לישון או להסתכל עלינו בהלם מוחלט.

    נראה לי יש עכשיו טרנד כזה של סנדוויצ'יות של רוסטביף וקורנביף, או שסתם נפתחו 2 כאלה ליד העבודה שלי.

    בקשר לקיסמים והמטליות, משום מה הם תמיד מגיעים אחרי שהמלצרית שואלת אם הכל בסדר והאוכל טעים, אני חושד שאם התשובה תהיה שלילית לא תקבל אותם.

  5. דני

    מאמר הגיגים גדול. הקפה שלך מיצג למרבה הצער (או שלא) את בתי הקפה הטיפוסיים של ישראל. בשבילי בית קפה זה מקום כמו פעם עם קפה ועם מלאי של עוגות עתירות קרמים. למרבה הצער לא קל למצוא כיום מקומות כאלה במקומותינו ולכן גם אני בד"כ נמנע.

  6. עודד

    דני, לצערי אתה צודק, אבל אני חושב שאם נחפש קונדיטוריות ותיקות שעוד מכינות עוגות כמו פעם (ע"ע צ'כואוסטרוהונגרים), נופתע לטובה. רוב בתי הקפה היום הם משהו באמצע בין בית קפה למסעדה.

  7. יובל

    אני זוכר שבזמנו שגרתי בתל אביב היה בית קפה קטן ברחוב אידלסון 10. זה נמצא בסוף רחוב הירדן, הרחוב הצפוני לבניין האופרה. בית קפה קטן ופרטי, יש לרשת רק 4 סניפים בת"א. הייתי מזמין שם קפה וגם צלחת קטנה של פחזניות טריות. המקום עצמו גם מאפיה מעולה. משהו משהו.

  8. מיכל

    קודם כל – היה תענוג לקרוא!
    ואם אתם כבר באידלסון 10 – אל תוותרו גם על המקרונים (בשורוק)

  9. רועי

    היה תענוג לקרוא. אהבתי מאוד את הכתיבה.
    בפעם הבאה תיתן לברמנית לקרוא לפני שאתה אומר לה:
    "חצי חצי, רק שעל הכרטיס הזה עוד 34 שקלים"…

הוספת תגובה