שפרגל? גם, אבל לא רק

  דייג אוהב שרימפסים

מי שקרא את החלק השלישי של סאגת האספרגוס הבין שכתבנו יצא שוב לשטח. מסקנה ראשונית? אפשר לבלות חיים שלמים בתחנת רכבת גרמנית גדולה ועדיין לאכול מצוין.

יצאנו לסיור קטן בצפון-מערב גרמניה. המסלול כלל את עיר המסחר העתיקה ברמן, עיר המרציפן ליבק, המבורג, הפלגה של שלושה ימים לאורך החוף המערבי של מדינת שלזוויג-הולשטן וסיום בברלין – עיר נידחת, אפרורית ומשעממת.

יומן אכילה מסודר לא הכנתי, אבל בכל זאת אנסה לתאר מספר חוויות מעניינות על פי סדר כרונולוגי. זו הפעם אחרונה שהמילה "שפרגל" מוזכרת בפוסט הזה והוא הסיבה לחלק מן החורים שבכרוניקה. את החוויות איתו תיארתי בנפרד בפוסט ה-XY (פעם אחרונה או לא?) השלישי וכך בעצם קיצרתי את הפוסט הזה במידה ניכרת.

עוד התרעה קטנה: אתרי אינטרנט של מסעדות בגרמניה בד"כ אינם מושקעים ובמקרים רבים מאוד לא כוללים גרסא אנגלית. אי לכך ובהתאם לזאת רוב הלינקים שבפוסט יובילו לאתרים לא מרשימים במיוחד, למרות שהמקומות עצמם מצוינים.

 

  לא-בירה, אבל אל תגידו את זה למקומיים

23 במאי – הנשר נחת בברמן. עיר עתיקה יפה מאוד, אבל יש איתה בעיה גדולה: זו העיר של מבשלת בקס. לבקס יצא שם זהה לזה של בירות מילר לייט ובאדווייזר – כלומר בירת מים. אי לכך ובהתאם לזאת, ברגע שהודיעו לי במלון שהחדר עדיין לא מוכן ניגשתי למבשלת Schüttinger הסמוכה כדי לבדוק בירות אלטרנטיביות. טעמתי בירת חיטה בהירה וכהה. הכהה לא היתה משהו, אבל הבהירה היתה טובה מאוד. חזרתי למלון והסתבר שהחדר עדיין לא מוכן. מה עושים במצב כזה? הולכים למבשלה ושותים עוד בהירה. כשחזרתי פקידת הקבלה אמרה לי שהחדר היה מוכן 5 דקות אחרי שהלכתי. הסברתי לה שהבנתי בדיוק איך מתנהל העסק: המלון תמיד אומר לאורחים "החדר לא מוכן" ואז הם מתחלקים ברווחים עם המבשלה.

24 במאי – בסיום אירוע מקצועי ניגשים בקבוצה גדולה למסעדת Ratskeller המפוארת, היושבת במרתף בניין העירייה. דרך אגב, מקובל מאוד למצוא בגרמניה מסעדות כאלו ובניגוד למה שאפשר לחשוב (כן, בטח, מסעדה טובה במרתף של עירית ת"א-יפו…), בד"כ אלה מקומות מצוינים. החלטתי לנסות מאכל מקומי מפורסם הנקרא Labskaus. מכינים את זה מתערובת של בשר בקר כבוש ותפוחי אדמה מבושלים שמגישים עם ביצה עין, הרינג כבוש וחמוצים. בקיצור, עם כל הכבוד למסורת, הגיעה צלחת עם מאסה לא-מעוררת תיאבון וגם הטעם היה בהתאם. החלטתי גם לתת צ'אנס נוסף לבקס וקיבלתי כוס חמר עם חצי ליטר. מה נאמר, גם במגרש הביתי שלה הבירה הזאת לא משהו, אם כי היא טובה יותר מאשר בתפוצות.

 

  מפעל הסוכריות של ברמן

25 במאי – במהלך סיבוב בעיר גיליתי חנות קסומה בשם Bremer Bonbon Manufaktur – כלומר מפעל הסוכריות של ברמן. החנות יושבת בסמטא ציורית והיא מורכבת משני חלקים: חנות יפהפייה וסדנת ייצור הצמודה אליה ושניתן להציץ לתוכה מחלון הראווה. אני לא חובב סוכריות, אבל טעמתי שתיים ממישהי שקנתה שם והן היו מוצלחות.

 

  מרציפנים

27 במאי – באמצעות הרכבת הגעתי לעיר ההאנזה העתיקה ליבק. כיום העיר מוכרת במיוחד בגלל מרציפן. יש בה מספר יצרנים, שהמפורסם שבהם הוא Niederegger. במרכז העיר נמצאת חנות המפעל הגדולה. שתי דקות לאחר שנכנסתי לחנות הגעתי לשתי מסקנות: לא חסרים להם לקוחות ויש להם הרבה מה להציע, כולל מרציפן בצורת פירות וירקות. אם תשאלו אותי, זו הצורה הנכונה לאכול פירות וירקות. בסופו של דבר החלטתי מה אני לוקח, שילמתי והצטרפתי למלווי הגרמנים שהספיקו כבר לסיים את הקפה שלהם בבית הקפה של אותה פירמה. הזמנתי מנה שנקראת "נשיקה ספרדית" וכוללת גלידת מרציפן עם אמרטו וכמות נדיבה של קצפת. מי שהמציא את המנה הזאת צריך לקבל את פרס נובל לשלום. גלידה מדהימה בטעמה.  

  נשיקה ספרדית

 

  האיש והמרציפן: יוהאן-גאורג נידראגר                     גם כלבי הים עשויים ממרציפן

אחרי ביקור במסעדת Markgraf האיטלקית בעלת הנגיעות המקומיות (שאותה כיסיתי בפוסט האחרון על הירק ההוא) חלפנו שוב על פני החנות, אבל הפעם מצד אחר. הסתבר שבצד הזה מציגים בחלונות הראווה יצירות שונות ממרציפן. מגדלורי המרציפן היו מרשימים במיוחד.

28 במאי – מוקדם בבוקר יצאנו ברכבת אל עיר הנמל הקטנה הוזום (Husum) כדי להפליג בסירה קטנה לשיט איים. כשהגענו לסירה התברר שהקברניט אולף מאחר ולכן יצאתי לסיבוב זריז בעיר. אוכל מהים שולט שם בתפריטים ובתור צידה לדרך קניתי בדוכן שעמד בכיכר השוק שתי לחמניות עם קציצת דג. כל מי שחושב ישר על גפילטע-פיש טועה בגדול. גפילטע-פיש זה פויה, קציצת דג של הוזום זה טעים. את הקציצה מכינים בד"כ מבשר בקלה טרי קצוץ (לא טחון!), מצפים אותה בפירורי לחם ומטגנים אותה קצרות בשמן עמוק, כך שמבחוץ היא זהובה ומבפנים רכה ועסיסית. מאכל רחוב משובח. בכלל, באזורים אלה של גרמניה רוב מאכלי הרחוב כוללים לחמניה עם משהו מן הים, ובד"כ זה טעים מאוד.

 

כאשר יצאנו לים עברנו ליד סירת דיג קטנה. החבר'ה זרקו אלינו שקית גדולה מלאה בבייבי שרימפס, שמיד התחלנו לקלף. מדובר באחד המוצרים הידועים ביותר של הים הצפוני, ומוצר שאתו מכינים מגוון מנות. כמובן שאחת מהן היא לחמניה עם מיונז וכמות נדיבה של השרימפס.

תמיד חשבתי שהחבר'ה הקטנים עוברים בישול או אידוי קצר לפני ההגשה, אבל הסתבר שלא כך הדבר. אוכלים אותם כמו שהם. כמובן שתוך כדי קילוף הגנבנו מדי פעם חתיכה לפה.

  ארוחת בוקר של ימאים

במשך יומיים אכלנו אותם עם פרוסות לחם פומפרניקל ומיונז, או בתור סתם חטיפים.

 

  לא פרי 

נחתנו על האי הקטן Nordstrandisch Moor, בו גרים 18 אנשים בארבעה בתים. באחד מהם מצאנו אשה צעירה ועגלגלה שניהלה מעין קפיטריה ממטבח ביתה. באותו יום היא אפתה עוגת גבינה עבה. קיבלנו אותה כמו שצריך: חתיכה גדולה ולידה ערימת קצפת. אני שב ושואל: למה לאכול פירות?

  בחורף הים מציף את שדות האי לנגנז ובקיץ מביאים לכאן למרעה פרות וכבשים

29 במאי – הגענו לאי שנקרא Langenass ("אף ארוך" בשפת המקום). הסתבר שבאי יש מסעדה בבית ההארחה Hilligenley (כאן כדאי להעיף מבט באתר בגלל התמונות) וכך לקראת ערב הגיעה ההסעה שלהם (!) לאסוף אותנו מהמעגן. כשהגענו היה ריק למדי, אבל תוך חצי שעה המקום התמלא כמעט לגמרי. לאור נידחות האי אני עדיין לא מבין מאיפה הגיעו כל האנשים. מוזר. מכל מקום, התפריט כלל מנות מקומיות יפות שהתבססו על שלושת המוצרים הידועים של מדינת שלזוויג-הולשטן: דגה, בקר וכבשים. מדינה כלבבי. פתחתי עם מרק בייבי שרימפס מוקרם שהיה מצוין. למנה העיקרית הזמנתי מנה שנקראת דג סוליה ממולא בנוסח פינקנוורדר. פינקנוורדר הוא פרבר של עיר הנמל המבורג, בו שוכן כיום מפעל ההרכבה השני בגודלו של חברת איירבוס. המנה מורכבת מדג סול מטוגן של הים-הצפוני עם אותם בייבי שרימפס ורוטב פטריות (גיוון מקומי של השף). נפלא. את המנה ליוו שתי בירות לאגר מקומיות נחמדות: Flensburg ו-Dithmarscher. למרבה ההפתעה, הסתבר שחוץ מגלידה אין להם מנה אחרונה. תקלת תפעול קשה.

 

30 במאי – חזרנו להמבורג בערב לאחר הפלגה נעימה מאוד על ים שקט להפליא. הלכנו לאכול ארוחת ערב במסעדה שכונתית שנקראת קפה שטראוס. עכשיו רגע של לשון. שטראוס בגרמנית זה שם משפחה, זר פרחים ו…יען. הפירוש האחרון רמז על מה שחיכה לנו שם: תפריט המורכב ברובו מיען. בחרתי במנת מדליוני יען על שיפוד עם מטבל עגבניות וצ'ילי – מנה פשוטה ונהדרת.

31 במאי – יום שהתחיל עם כאבי בטן ונגמר באחת המסעדות המוזרות שהייתי בהן. לאחר אירוע באוניברסיטה של הצבא הגרמני בהמבורג הלכנו לאכול ארוחת ערב במועדון הקצינים. המקום היה מעוצב בנוסח הישן וכל הסגל הורכב מחיילי חובה במדי א'. על הקירות היו ציורים של מצביאים פרוסים, קרבות עתיקים ושל טנק המערכה לאופרד II. אהבתי את עיצוב הפנים. קיבלנו חדר משלנו, בו שלטו דווקא ציורי קרבות ימיים. בחרתי במנת סינטת חזיר מוקרמת עם קוביות בשר חזיר כבוש. מנה נחמדה, אבל היה מוזר לקבל אותה ואת הבירות מחייל במדי א' של חיל הים הגרמני.

 

  או, זאת מאפיה

1 ביוני – בשעה שמונה בבוקר הגעתי לתחנת הרכבת של המבורג כדי לנסוע לברלין. היות ולא הספקתי לאכול ארוחת בוקר ניגשתי מיד למאפיה הגדולה של התחנה. המאפיה נמצאת במתחם הכולל מבחר גדול של דוכני מזון: המבורגר, נקניקיות, אסיאתי, סושי, שישליק וכד'. בכולם האוכל נראה לא רע בכלל ומניסיון אני יודע שהוא אכן כזה. בקיצור, הזמנתי הפוך ושלושה מאפים: שתי סופגניות קטנות ומעין דניש תותי-שדה. התיישבתי ממול והתבוננתי באופרציה המרהיבה הזאת תוך שתיית הקפה ואכילת המאפים הטריים.

  הכסא הקבוע ליד הויטרינה

עם ההגעה לברלין, ניגשתי מיד להגיד שלום בקה-דה-ווה. כאן עשיתי טעות של מתחילים ואכלתי בדוכן הנקניקיות Currywurst. למה טעות? כי כל עובר שטרם נולד יודע שבברלין אוכלים את מאכל הרחוב הזה רק ברחוב. נו, מילא, לפחות המושב הקבוע שלי בדוכן העוגות היה פנוי וחגגתי שם עם עוגה עמוסת קרם וחמאה, ועם הפוך מצוין.

לפני החזרה לארוחת הערב המפוארת בבית, עברתי בסופר של כלבו Kaufhof באלכסנדר פלאץ. למרבה הצער הפעם לא היה להם בשר ציד טרי.

3 ביוני – כמו תמיד בברלין, פתחתי את היום במאפיה עם כוס קפה ומאפה טרי. בדיוק כמו בפריז, זו הדרך להתחיל את הבוקר בגרמניה באמצע השבוע, כשרוצים לבלוע משהו על הבוקר, אבל אין יותר מדי זמן. ברוב המאפיות יש דיל יומי של שני מאפים במחיר של אחד או משהו דומה, אז כדאי להיות ערניים.

 

לאחר מכן נסעתי לעיר הציורית פוטסדאם כדי לבדוק מה התחדש שם. משום מה זכרתי שהיו שם הרבה יותר חנויות שוקולד ומאפיות ממה שמצאתי בפועל. מכל מקום, מאחורי פארק הארמונות יש גן בירה נחמד וישבתי לשתות שם בירת לאגר מקומית בשם Rex. הבירה קרויה על שם תוארו של מלך פרוסיה פרידריך הגדול, תושב העיר בעבר ואיש יקר כשלעצמו ("המדינה היא אני"). עם הבירה הגיעה כמובן נקניקיה מקומית טעימה עם סלט תפו"א לא כ"כ טעים. בהמשך הגעתי לשוק הקטן שמאחורי בניין העירייה העתיק. בין דוכני שמונצס ומאכלים שונים מצאתי מכרה זהב: דוכן של איש מצחיק שמוכר בשר ציד.

  איש יקר ודוכנו. הכיתוב אומר הכל: "מעדני בשר ציד"

בצד שמאל של הדוכן היו מונחים נתחי בשר טרי ובצד השני מיני מוצרים המבוססים על בשר ציד. האיש סיפר לי שכל המוצרים שלו מגיעים מספקים מקומיים. לאחר שהצטיידתי במספר נקניקים החלטתי לנסות את קציצת בשר הציד שלו. אחד המאכלים הלאומיים של ברלין היא קציצת הבשר הגדולה הנקראת Frikadelle או Bulette, אותה מכינים בד"כ מתערובת של בשר בקר ובשר חזיר. הגרסא עם בשר הציד הוגשה עם לחמניה וחרדל על מגש נייר והיתה טעימה מאוד. הצטערתי מאוד שלא יכולתי לבשל באותו יום כי מאוד רציתי לקנות איזה נתח טרי ולהתעלל בו.

בערב הלכנו לאכול במסעדת Deponie העממית, המגישה מאכלים גרמניים מסורתיים במחירים נוחים. לא יכולתי להתעלם ממנת דג ה- Zander המטוגן – דג שנפוץ מאוד באגמי צפון גרמניה. זה דג שקשה לפספס אתו והמנה היתה טעימה מאוד.

4 ביוני – היום האחרון במסע. עצוב, אבל יש לנצל עד תום. החלטתי לעשות ניסיון שני לבקר במסעדה שמגישה מנות מקומיות ואורגניות ממדינת ריינלנד-פפאלץ. יומיים לפני כן הגעתי בעקבות טיפ שקיבלתי והסתבר שהמקום סגור בגלל מזג האויר העכור (יושבים שם בחוץ). הגעתי הפעם בצהרי יום יפה וחם והמקום נראה פתוח. היות ולא היו בו אנשים שאלתי את בעל הבית מה קורה והוא ענה שהוא בדיוק פתח ושהוא מתחיל לבשל רק בעוד שעה. נפרדנו כידידים.

  מנה ברלינאית עתיקה ודלת קלוריות

החלטתי לאכול באחת המסעדות של ה-Nikoleiviertel. מדובר באחד האזורים התיירותיים ביותר בעיר, אבל יש שם מבחר יפה של מסעדות המגישות אוכל מקומי. התיישבתי בכיכר שלפני מסעדת Zur Rippe, שנראתה פחות עמוסה מהמקומות האחרים (עוד לקח עתיק מגרמניה – לכל מלצר שולחנות רבים ולכן עומס פירושו שירות איטי). מה שבלט מיד לעין היו המחירים ההגיוניים, תופעה שנתקלתי בה בעבר ברובע זה. למרבה הפלא, למרות התיירים, רוב המסעדות מתמחרות שם בצורה סבירה מאוד. בראבו.

הזמנתי תמורת 9 אירו מנה ברלינאית קלאסית בשם Eisbein: שוק עגל עליונה שעוברת כבישה ואח"כ בישול ארוך. המנה הגיעה עם כרוב כבוש, תפו"א מבושלים, פירה של אפונת גינה צהובה וצלוחית חרדל. כל מרכיב במנה היה מצוין, למרות המחיר הנמוך. כשסיימתי את המנה עוד יכולתי לזוז קצת ולכן הזמנתי עוגה עם תותים. אח"כ מצאתי לי פיסת דשא קטנה ונשכבתי לחצי שעה.

משם המשכתי לקה-דה-ווה כדי להצטייד בנקניקיות דם ואח"כ לסופר השכונתי כדי להצטייד בעוד מספר דברים שלא חייבים לקנות בכלבו היקר. כאן זה נגמר.

  לרגל פרוץ הקיץ, בקה-דה-ווה מציגים מעדני גלידה של הקונדיטוריה שלהם

כמו תמיד, גם במסע הזה היו התנסויות קולינריות חדשות, בעיקר טובות. נפגשתי עם חברים ותיקים – למשל אותו שוק עגל, ועם חברים חדשים. הנה, הצלחתי לסיים את היומן ללא אזכור אחד של אותו ירק מאורך.