מי בשלים?

עודד – מבשל בשנתו

דני – כתבנו בתפוצות

יובל – לוגם ומפדל, כתבנו בצפון

 

 

עודד

מומחה חומרי נפץ וחבלה, אנרכיסט, מתמחה בלעשות דברים אחרת, ציניקן, חובב מערכונים וחמאת בוטנים.

cookoo

אמא שלי מספרת שכשהייתי קטן הייתי יושב על השיש לידה וצופה בה מבשלת. אבא שלי מספר שכשהוא היה קטן הוא היה עומד וצופה באמא שלו מבשלת וכשהוריי עברו לגור ביחד, הוא היה זה שבישל.

כשהייתי בן 15 חזרתי רעב הביתה מבית הספר והחלטתי לאפות בראוניס. הבראוניס יצאו מעולים והמטבח לא נשרף. היה זה פתח לבאות. בבית הספר פגשתי חבר לצלחת שביחד בישלנו אל תוך מעמקי הלילות, חקרנו וערכנו ניסויים באוכל. במקביל אחי ואני הנדסנו בבית ניסויים ממוקדים במילקשייקים, פיצות, לחמים, שקשוקות ומוסים.

עד גיל 18 כבר התמכרתי לבצק ושוקולד והתמחיתי באפיית לחמי בננה ואכילתם בעצמי (אף אחד אחר לא התלהב).

בתקופת שירותי הצבאי חטפתי על הראש מאיטלקיה זועמת כששברתי בפעם האחרונה בחיי את הפסטה לפני הבישול. מאז אני מסתכל לאחור בכל פעם שאני פותח חבילת פסטה.

בשנת 1999 הכרתי את נפשי התאומה, שלהפתעתי התמחתה גם היא בצעירותה בהכנת לחמי בננה ואכילתם בעצמה. היא גם זו שגרמה לי לאהוב חצילים כשבעורמה נתנה לי לטעום מוסקה שאפתה.

כשנה לאחר מכן, לרגל ביאת המילניום ביקר האפיפיור, יוחנן ותיקן, בארץ וכדי למנוע מלחמת דת נאלצתי לטוס לאיטליה למלא את מקומו. ושם, בסורנטו, פגשתי את הלימונצ'לו ומאז עולמי צהוב יותר, מתוק יותר ואלכוהולי יותר.

בתקופת הלימודים לתואר ראשון הייתי עסוק בשחיה ובישולים ומדי יום שלישי ערכתי ניסויים קולינריים בחבריי לספסל הלימודים שלא נרדמו כמוני על הספסל. בתקופה זו גם פיצחתי בלית ברירה את הפסיכולוגיה של המבחנים האמריקאיים וכך קיבלתי את התואר.

עבדתי במספר מטבחים של מסעדות במרכז הארץ כדי להבין שזה לא מה שאני רוצה לעשות. וכנכד לסבא יוגוסלבי שהיה מכין יינות משזיפים ורימונים, פתחתי בגיל 29 עם אחי ואבא שלנו יקב בוטיק לייצור ליקרים ושיכרים. כשנתיים מאוחר יותר פיתחתי דלקת בגיד הזרוע כתוצאה מקילוף אלפי לימונים ללימונצ'לו.

כיום אני מטופל בכדורי שוקולד להרגעה, עשבי תבלין לרפואה ויין להשראה. אני חולם על אוכל, חושב על אוכל וגם אוכל מדי פעם. ביחד עם צמחונית מכורה לשוקולד אני מגדל שתי אינדיאניות אנינות טעם ומתפלל שלא תגדלנה להיות שוברות פסטה ומחממות אוכל קפוא.

 

דני עוזיאל

היסטוריון וחובב טכנולוגיה. גדלתי בתקופת הגבינה הלבנה והגבינה הצהובה, ואת שתיהן סירבתי לאכול. כיום אני טופח לעצמי על השכם על העקשנות.

Picture 571 הטעמים שלי וההעדפות הקולינריות הושפעו מאוד משני אגפי המשפחה. מאגף אחד, האוסטרו-הונגרי, למדתי איך אוכל צריך להיות. מהאגף השני למדתי איך הוא לא צריך להיות. בילדותי הושפעתי גם מאוד מהאופרציה שהיתה כרוכה בחימום "פיצה מקפיצה".

בישלתי לראשונה לבד במסטינג על כירה עשויה מארגז פעולה (ללא התחמושת). ספר הבישול הראשון שלי היה הסיני של אהרוני והשני ספר הבישול הצרפתי של יצחק כץ, אשר יצא לראשונה בתקופת הרומנים. השנתיים שבהן גרתי בדרום-מערב גרמניה היו ההשפעה החשובה השניה.

מתעניין כיום באוכל אירופאי, למרות שאני מגיח מדי פעם למחוזות אחרים – וחוזר בבהלה למכורתי. 

 
מאכלים מועדפים: כבד אווז, לובסטר, עוגות קרם, גבינות עתירות שומן ומעדני בשר.
מתרחק כמו אש מ: גפילטע פיש, קוגעל, חמין, קוקלא (מי שמכיר שירים את ידו), אוואז (כנ"ל), ביסקוצ'וס (עוד כנ"ל), צ'ורבה ומרק קובה.
שתיה: תלוי באוירה, באוכל ובאנשים, אבל נוטה בשנים האחרונות לבירה.
סטיה מועדפת: אוכל אנגלי ובירת חרצפים אנגלית.

 

יובל

החוויה הקולינרית הראשונה שההורים שלי מספרים שהיתה לי היא זאת –

כשהייתי בערך בן שנה וחצי נסענו לאיזושהי מסעדה מזרחית. בנוסף לכל הדברים שהיו אז על השולחן היו גם פלפלים חריפים. בשפה שלי דאז בקשתי אחד וכאשר נענתי בשלילה התחלתי לעשות מהומות במסעדה. כנראה שצרחתי עד השמיים. כמובן שאחרי שנגסתי בפלפל צרחתי עוד יותר וההורים שלי מספרים שממש וכמעט גרשו אותנו מהמסעדה. בעצם, אולי בגלל זה אני לא חסיד גדול של פלפלים חריפים וכל סוג של חריף בכלל.

Picture 033

             (חבל לבזבז על עצמי תמונה כשאפשר לשים משהו הרבה יותר מעניין)

לבלוג זה הביוגרפיה שלי לא כל כך מעניינת כרגע אבל אני כן אספר על איך בעצם נהייתי חובב אוכל ויין (וכמובן גם הרבה דברים אחרים).

את מלוא הקרדיט אני חייב בעצם לבעל הבלוג, שמו עודד (וגם לגיורא שאחרי הגאטו נגרו שהיה מביא, ידענו איזה יינות לא לשתות). הכל התחיל ביום אביבי בצהרים בזמן הלימודים כאשר התבטל לנו שיעור ולא היה כל כך מה לעשות. עידן, אשר יככב בעוד כמה קטעים במהלך הבלוג, הציע שניסע לקיבוץ שעל ההר, לבקר את חברנו החדש בסביבה הטבעית שלו. הריחות היו מופלאים למרות שעכשיו אני לא זוכר ממה היו, אבל כפי שאני מכיר את עודד היום אלה בטוח היה לחמניות עם עגבניות מיובשות ובזיליקום או עוגיות שוקולד עם אגוזים וצימוקים. ככל מארח טוב, עודד הציע לנו משהו לשתות והוא הציע לנו קפריניות. זאת הייתה קפרינייה שאני עדיין לא שוכח, ועל בטן ריקה עשתה למצב רוחי נפלאות. המשכנו הלאה לעוד כמה ליקרים כאשר גם ביניהם היה לימונצ'לו אלוהי שעודד עשה במו ידיו. משהו מדהים שסובב לי את הראש עוד יותר וכנראה אחד הליקרים שבדיעבד הפעיל אצלי גם כן את יצר היצירה. באיזשהו שלב גם טעמנו פורט מצוין מאוסטרליה, פורט שעד היום עודד מהלל ורוצה ממנו עוד, משום שכנראה סיימתי לו את הבקבוק בשלוק אחד (הדעות בין הנוכחים עדיין שנויות במחלוקת). מלאים בבצק מעולה ואלכוהול מעולה גם כן, בכל זאת היינו חייבים לחזור וללמוד. בשארית היום נכחתי אבל לא באמת הייתי שם.

קפיצה הלאה…

על האש ראשון עם החבר'ה היה סטייק עין מהסופר ועוד איזה המבורגר בסגנון אמריקאי. אני חושב אחורה וחושב לעצמי על איך לא הקאתי את הג'אנקפוד הזה, אני פשוט עדיין לא מאמין שהקיבה שלי עיכלה את ה"בשר" שאכלנו. לאט לאט המושג "חבר'ה" הצטמצם וככל שבילינו קצת יותר זמן ביחד הארוחות שלנו נעשו מהטובות ביותר, כלומר אין בעצם איך לטעות – בשר מעולה, אלכוהול מצוין וחברה אגדית. גם כאן עודד נכנס לתמונה בתור אחד מהמובילים של השינוי הדרסטי באיכות האוכל שבלסנו.

במהלך הזמן גם לי צצו כמה רעיונות טובים בקשר לכל סוג של אוכל או כל פתיחה של בקבוק יין, אבל בשביל זה כבר תצטרכו להתעמק בכתוב בבלוג.

בטיול הגדול שלי בדרום אמריקה ביליתי חודש שלם במנדוזה, ארץ היין של ארגנטינה. אחרי מאות קילומטרים על אופניים, ביקור בעשרות יקבים, טעימות של מעל 150 יינות, ופתיחת עשרות בקבוקים, אני רק חושב על המקום הזה כל יום וכבר חולם על לחזור לעוד סיבוב. עשיתי גם סיבוב של 3 ימים בקליפורניה בעמק נאפה. ו… אני כמובן גם מטייל ומבקר ביקבי הארץ עם עודד ודני וכל מי שרק יצטרף אליי.

 Mendoza wine containers פחיות ליין מחלק מהיקבים שבהם בקרתי במנדוזה

בגדול אני מוכן לאכול הכול, או כמובן לפחות לטעום. אני בעיקר משתדל לאכול הרבה בשר על האש. מיותר לציין שחמתי המרוקאית מכינה אוכל מעולה שכל פעם מחדש טעים לי. אני מאוד אוהב בירה (בעיקר גינס) ואוהב עוד יותר יין (בעיקר אדום יבש). יש לי "מרתף" קטן (שקבלתי מהחבר'ה במסיבת הרווקים שלי) של יינות שבשפל מגיע ל-35 בקבוקים עד הגאות שלפעמים גם מגיעה לבערך 85 בקבוקים. נכון לעכשיו (מאי 2011) יש לי 75 שמתוכם 5 מגנומים.

מילה אחרונה – אזהרה. כאשר אתם קוראים את הבלוג בבקשה לסדר דלי לריר שיטפטף, כי אם תקומו ולא תשימו לב, אתם תחליקו ותשברו ת'ראש, וחבל.

השאר תגובה