יפה באביב בצפון (יודפת במקרה זה), במרכז ובדרום, אבל בואו נתרכז במאכלים פחות ירוקים
לאור כמות הדיווחים שעולה כאן לאחרונה על מסעדות צמחוניות/טבעוניות ועל כל מיני ירוקים, הגיע הזמן לאזן קצת. בשלושת השבועות האחרונים יצאנו לאחר הפסקה ארוכה לדרכים וביקרנו במספר מקומות אוכל מעניינים. כרגיל נתמקד כאן בטובים ונתחיל מלמעלה למטה, תרתי משמע.
צפון (ליתר דיוק, גליל מערבי)
יצאנו צפונה ביום שני רגיל ובשעה שאחרי שעות העומס. לפני הכניסה ל-AirBnB שלנו במושב כליל נסענו לחפש שני מקומות אוכל גליליים עליהם קראנו ושהיו אמורים להיות פתוחים. כאן קיבלנו שיעור ראשון בהסתמכות על אפליקציות. הללו גרסו "פתוחות עכשיו", בפועל שתיהן היו "סגורות ומסוגרות". נאלצנו להסתפק בארוחת צהרים בבית קפה חביב אבל חסר ייחוד במעלות תרשיחא. בכליל קיבלנו שיעור שני בעדכנות אפליקציות. שתי מאפיות מופיעות בשירות מפות נפוץ בסמוך לבקתה שלנו. בפועל ותיקי הישוב זכרו מאפיה אחת שכבר מזמן איננה.
הגבינות המעולות מסתתרות מאחורי הסלטים הנבזיים
קפה אלטו – חוויה קיבוצית
סיפרתי למישהו שאכלנו ארוחת בוקר בקיבוץ שמרת. הוא שאל אותי אם זה על הגבול ועניתי בחיוב. על הגבול בין עכו והשאר. הקפה ממוקם במטבח חדר האוכל הישן, שכבר מזמן לא מתפקד ככזה. אחד הדברים שהביאו אותנו לשם היתה הבטחה למוצרים מן המאפיה והמחלבה שנושאים את אותו שם. למרות פיתויים נוספים מהתפריט המעניין, בחרנו בארוחת בוקר לזוג. השירות עצמי ובדלפק מקבלים ביפר, תופסים מקום ולאחר ויברציה מפרקת שולחנות הולכים לאסוף את המגשים. הלכתי ועלצתי למראה המגשים שחיכו לי: אחד עם הקפה וחביתת/מקושקשת הפטריות, עשבי תיבול וגבינה שהזמנו, ושני עמוס בשלל צבעוני. המוצרים של אלטו נמצאים במרכז בצורת שלושה סוגי לחמים, ארבעה סוגי גבינות קשות, לאבנה (השלימה היטב את הירקות הקלויים), גבינה לבנה ודבר שנראה כמו פטה, אבל בטעימה התגלה כחמאת עיזים טעימה להפליא. היה גם סלט, אבל לדעתנו רק עיזים אוכלות סלט לארוחת בוקר. הארוחה הזוגית עולה 120 ₪ – לארוחה, לא לאדם. מזמן לא נתקלנו בתמורה כזאת לכסף. הארוחה מהווה פרסומת מעולה למוצרים הנמכרים במעדניה שבתוך הקפה ושמחנו ליפול למלכודת. רכשנו מספר גבינות, אבל לצערנו הודיעו לנו שהלחמים מוצעים למכירה "רק לקראת סוף השבוע". הצטערנו, אבל שמחתי לפגוש בקופה מוכרת חביבה שהיתה מאותגרת מספרים אף יותר ממני.
כך נראית החצר האחורית מהחומה
פלוקה – בעיות בתקשורת
המשכנו לטיול בעכו. לאחר שהאפליקציה (בלי שמות, בלי שיימינג) כמעט שלחה אותנו לחיפה ואח”כ לרמת הגולן, נכנסנו לעיר העתיקה ועלי להודות שהופתעתי לטובה. התחלנו בטיול קטן על החומות ומלמעלה הצלחתי לאתר את החצר האחורית של מסעדת פלוקה, אשר הכנתי כתוכנית א' לארוחת הצהרים. לאחר עוד סיבובים והרפתקאות הגענו למסעדה והפעם נכנסנו מהרחוב הראשי. ההמלצות הנלהבות הדגישו את תפריט המיוחדים שמוכתב ע"י השלל הימי היומי. לאחר שהובלנו אל החצר האחורית הסימפטית התאכזבנו קצת לשמוע שיש רק שתי מנות מיוחדות. הזמנו את שתיהן ועוד מנה מהתפריט הרגיל.
הצלחה גדולה הפלמידה הזאת מנת קלמרי מסעדתית למדי, אבל מעט תפלה
המנה מהתפריט הרגיל היתה קלמארי ביוגורט וחומוס. זו היתה מנה מעניינת ועדינה מאוד, אבל קצת משעממת לטעמי. מהמיוחדים הגיעה מנה שהמלצר קרא לה פסטרימה (כך במקור) פלמידה אדומה. לפי תיאורו המבולבל תחילה צורבים קצרות את נתח הדג ולאחר מכן מכניסים אותו עטוף היטב בניילון לפריזר. אני מעריך שהנתח עבר סוג של ייבוש באמצעות ההקפאה. התוצאה היתה טעימה מאוד והדגימה שוב את מעלות הדג החביב הזה שכמעט ולא מוצאים במסעדות. לעיקרית הזמנו ברבוניות פס צהוב מטוגנות. הדגים היו טעימים מאוד, אם כי לדעתי קצת ייבשו אותם. מטבל יוגורט ושמיר סייע כאן. הפתעת המנה, ובעצם הפתעת הארוחה, היה הצ'יפס. לא זכור לי מתי נתקלתי לאחרונה בצ'יפס מושלמים כאלה. החוץ היה פריך וקשקשי, הפנים נימוח והתיבול בפפריקה העניק טעם מעושן חרפרף.
כוכב הארוחה: צ’יפס עם חברות
לצערנו הארוחה הסתיימה בצרימה. התקשורת עם המלצר היתה מן ההתחלה מעט משובשת. למנה אחרונה הזמנו את "לילות ביירות" המעניינת ורק לאחר 20 דקות המלצר חזר להודיע לנו שהמנה אזלה. לאור ההמתנה הארוכה החלטנו לוותר ולבקש חשבון. כאן החלה סאגה נוספת שעיכבה אותנו בעוד 20 דקות. מעבר לשיבושים בשירות, חתולים הסתובבו מתחת לשולחננו ורצו מאוד להצטרף לארוחה. כל זה חבל מאוד, כי המסעדה מעניינת ותפריטה חורג מתדמית המסעדה הערבית-עכואית המצויה. ההמלצה היא אם כן עם הסתייגות: מסעדה מעניינת, אבל דורשת אורך רוח.
קוקטייל ג’ין יוליוס עם קמפארי וסשימי
מיכאל – ביסטרו מקומי בקצה העולם
בעקבות שלל המלצות והשתפכויות עשינו את המאמץ ונסענו למושב לימן שליד אכזיב. למען האמת, הביקור שם השתלב היטב בתוכנית היום: ביקור בראש הנקרה וטיול ערבית בחוף בצת. המסעדה נמצאת בקצהו הדרומי של המושב ומגיעים לחניה שלה לאחר נסיעה ארוכה יחסית.
לא הזמנו כי לא היינו בטוחים שנגיע, אבל היות ונכנסנו רגע אחרי הפתיחה ב-18:00 נמצא לנו מקום לשעה על הבר. מאוחר יותר הבהירו לנו שאם לא היינו מגיעים ברביעי (המסעדה פתוחה רק ברביעי-שבת) לא היה לנו מקום. קחו לתשומת לבכם. ברגע הכניסה מתקבל מיד הרושם של מסעדה רצינית. התפריט מתחלף מדי פעם בהתאם למצאי חומרי הגלם והוא מודפס על דפים של דפתר צהוב. על הלוח מאחורי הבר רשומות בגיר המנות המיוחדות ושמחנו לראות כמות יפה של מנות כאלה.
הייתי נהנה יותר מהניוקי אלמלא מנת השקדים היתה כל כך מוצלחת
הצוות היה ידידותי ביותר, אולם אבוי, התצפיתנית הערנית שלצדי איתרה את בעל הבית יושב בקצה השני של הבר כשהוא מתעלם לגמרי מן הנעשה סביבו. עד עזיבתנו הוא ישב שם עם חבר כשרוב תשומת ליבו נתונה לטלפון. לראשונה לקחנו מיוחדת של סשימי מוסר ים עם קצת סלט תורכי ואבוקדו. הצלחה מלאה. את העיקריות בחרנו דווקא מהתפריט הרגיל: ניוקי עם תבשיל נתח קצבים ופרמזן, ושקדי עגל על פחמים עם קרם ארטישוק ירושלמי עבורי. השקדים נצלו בצורה מושלמת כך שלמעטפת הפריכה שלהם היו ניחוח וטעם של גריל פחמים. תענוג מושחת להפליא. מנת הניוקי היתה טובה, אבל פחות. בניוקי עצמם לא ניכרה טכניקה יוצאת דופן ולראגו בשר הייתי משתמש בנתח אחר. בכל מקרה, שתי המנות חוסלו וביקשתי כף כדי לגרוף מהן את הרוטב שנותר.
לאחר שהברמן הסביר לנו שטארט הדבש מהמיוחדים מזכיר קראק פאי, הזמנו ולא הצטערנו. עוד מנה נהדרת.
תפריט השתיה כולל כמה יינות מעניינים, אבל בחרנו בקוקטיילים של ג’ין יוליוס וקמפארי. המיקום על הבר זיכה אותנו בשוטים של ג'ין ליים בהתחלה ובסיום הארוחה. הנדיבות היתה במקומה, משום שהעסק לא היה זול. היה גם נחמד מצדם לאפשר לנו לשבת שם שעה וחצי ולא שעה. סילקו אותנו רק לאחר שגל האורחים הבא החל להופיע. נסענו בחזרה לכליל מרוצים ושמחים בחלקנו.
מרכז
מן הבסיס בירושלים נבחנו שלושה יעדים ישנים ומוכרים ששרדו את משברי העיתים.
מונא – לא הייתי, לא צילמתי, אבל קיבלתי דיווח מיד ראשונה
חברה הזמינה את התצפיתנית לארוחת ערב על חשבונה. לא היה קל להזמין מקום לארוחת ערב ביום חמישי, אבל החברה הפעילה לחץ פיזי בלתי מתון וזה הצליח. כסוג של בדיחה פרטית היא רשמה את ההזמנה על שם הדוקטוריות בטי וציפי כץ (יש פרט אחד נכון בהזמנה) ולאורך הארוחה כך גם התייחסו אליהן – כולל קריאת המלצרית "אתן ממש מקסימות!". מנות ראשונות של טרטר טונה וכרובית צלויה שימשו פתיח בלבד לסטייק צלע זוגי על העצם בעלות של כ-550 ₪ (58 ₪ ל-100 גרם – זה המחיר הסטנדרטי כיום לסטייקים מובחרים במסעדה). ראיתי את החשבון כשהיא חזרה ומלבד מחיר הסטייק בלטו לעיני 7 מרגריטות ושתי כוסות יין. מעבר לכך הן קיבלו שתי כוסות קאווה בגלל שהשולחן שלהן לא היה מוכן מיד עם הגעתן. קיבולת יפה יש לגרמניות האלה. התצפיתנית, שזה אינו ביקורה הראשון במונא, ציינה שהרמה נשמרת במוסד ותיק ואהוב זה.
מנזה – הייתי, לא צילמתי
הוטל עלי לארגן בראנץ' משפחתי בשבת בבוקר ומנזה היתה אחת האופציות הבודדות. מנות עם בייקון, שכידוע אינו מין נפוץ בי-ם, סייעו בבחירה. קרוק מדאם ופנקייק תפוחים שהוזמנו אכן כללו אותו. ביצי הבנדיקט הגיעו לעומת זאת עם סלמון מעושן. הכל טעים. שתי הזהירות החליטו לחלוק ארוחת בוקר ישראלית וזכו לעונש מוצדק בדמות מנה עלובה שזעקה "הכנסנו לתפריט רק כדי לצאת ידי חובה". איפה אלטו ואיפה מנזה בארוחות בוקר ישראליות, אבל לאלטו אין בייקון. תקלה נוספת באה בדמות חיפושית קטנה שצעיר המשפחה מצא בפנקייק התפוחים שלו. המנה הוחלפה מיידית בליווי התנצלויות ולא נכללה בחשבון. התנהלות ראויה של המסעדה.
הטוסטונים בסלט היו הפעם היחידה בה נתקלנו במסענו במשהו דומה לתקרובת לחם
סאטייה – הייתי, לא צילמתי, אבל היתה מישהי שעשתה את העבודה
לפני שהתצפיתנית עפה לה חזרה למחוזות צפוניים הלכנו לארוחת ערב בסאטייה. הערב של אמצע מרץ הרגיש יותר כמו סוף דצמבר והיינו צריכים להפשיר תחילה במקומנו על הבר. בעל הבית האגדי קיבל אותנו בכניסה והגיח פעם נוספת כדי לעזור לנו עם התפריט. המסעדה היתה מלאה למדי וכמו בעבר ניכרה נוכחות של תיירים אנגלו-סאכסים. שמחנו מאוד לראות את המסעדה הטובה הזאת חיה ונושמת, אבל כמו תמיד לא יכולנו שלא להעלות זיכרונות מפרדיסו המופלאה ששכנה בעבר באותו חלל. מתפריט המיוחדים המעניין בחרנו למנה ראשונה סשימי פלמידה לבנה. המנה היתה טעימה, אבל הזכירה לי שבעצם אינני אוהב כל כך את הפלמידה הלבנה בצורתה הנאה בגלל שהטקסטורה שלה רכרוכית. קיבלנו על חשבון הבית גם סלט עלים קטן עם פרמזן.
הרביולי נראה טוב יותר והיה טעים מאוד, אבל הצלחת הבלתי-אטרקטיבית היתה להיט
לעיקריות בחרנו בתבשיל אסאדו עם פירה שזכרתי לטובה מביקור עתיק ומן המיוחדים ברביולי עם מילוי שרימפס בציר ובשר סרטנים. זו היתה מנה טעימה מאוד שכל מרכיביה הוכנו בדיוק רב. יחד עם זאת, דווקא התבשיל שנראה חסר ייחוד בתפריט ועל הצלחת התגלה שוב כהצלחה גדולה. הבשר הושרה ובושל זמן רב וכתוצאה מכך היו בו אינספור טעמי בשר, אדמה וברביקיו. גם הפירה שהגיע איתו היה מן הסוגה העילית. כמו אצל מיכאל, שדומה מאוד סגנונית, גם כאן שתי הצלחות נוגבו באמצעות הכפות עד הטיפה האחרונה.
חדי העין יזהו את פדחתו של השף והאגדה המקומית אילן גרוסי במטבח
לאחרונות הזמנו גלידת קרמל מלוח ומילפיי. על חשבון הבית הגיעה מנה קטנה של תותים עם קצפת. הכל היה טעים להפליא.
דרום
יצאנו דרומה ביום שני של השבוע האחרון לפסטיבל דרום אדום. עיון במרשתת לימד שני דברים: א) כפי שחוויתי על בשרי מספר פעמים לפני הקורונה, אין יותר מדי מקומות לאכול בהם באזורי הפריחה. ב) חלק ניכר מהמקומות הקיימים סגורים ביום שני. בסופו של דבר עשינו מהלך שהתגלה כחכם מאוד. לפני העליה על כביש 1 הצטיידנו אצל דוד לאור. הצעתי לקנות משהו נוסף בעגלת האוכל והשתיה שבחניון שמורת פורה, אבל התצפיתנית הטילה וטו. אינני יכול להאשים אותה, כי פעמים רבות עברתי ליד כשאני רעב, ואף פעם לא אזרתי אומץ. בכל מקרה, השלל של דוד לאור התגלה שוב כאיכותי מאוד והוא שירת אותנו היטב. הכי טעימות היו שלוש אוזני ההמן שקנינו עבור סכום דמיוני (כל מי שהגיע אל סף פשיטת רגל בפורים השנה בגלל רכישת אוזני המן שירים את ידו).
ההמלצה שלנו לדרום היא אם כן דוד לאור
מסקנות כלליות
אפשר עדיין לאכול מצוין בארץ. האורחת המתצפתת התרשמה במיוחד לטובה וציינה שבאשכנז מכורתה פחות נחמד לאכול בחוץ. היה משמח במיוחד לראות כי מקומות טובים שרדו את המשבר וממשיכים לספק את הסחורה. מלבד התנועה אל המקומות, הבעיה הגדולה היא המחיר. המחירים הגבוהים הגיוניים לאור משבר הקורונה, המלחמה באוקראינה ואינספור סיבות אחרות, אבל כל זה לא מקל על הכאב. כאמור, בלט לעיני במיוחד מחיר אוזני ההמן, שהן בסה"כ עוגיות פשוטות מאוד מכל בחינה שהיא. 5-7 ₪ לאוזן!? במסעדות אין כמעט מנות ראשונות ואחרונות שעולות פחות מ-50 ₪, וישנן מעט מאוד עיקריות דגים/בשר שעולות פחות מ-100 ₪. התחושה הכללית בכל המקומות שביקרנו היתה גם שגודל המנות הצטמצם. מצד אחד, הדבר מאפשר אכילת ארוחות מאוזנות. מצד שני, מכמה מקומות יצאנו לא לגמרי שבעים. לכך תרמה העובדה שבאף מקום בו היינו – כולל כאלה שלא הוזכרו – לא מגישים תקרובת לחם כפי שהיה נהוג במקומות רבים בעבר. זה מאכזב במיוחד לאור העלויות הגבוהות של הארוחות. כנראה שהגיע הזמן להבריח פיתות למסעדות.
נשמע סוער. על ביסטרו מיכאל אני שומע כבר הרבה שנים, אבל טרם היינו.
נפלתי מהכסא בשל מחיר הסטייק במונא.
החוויה במיכאל היתה הטובה ביותר ולכן ההמלצה חמה. כאמור, נראה שזהו המחיר הסטנדרטי כיום במסעדות עבור נתחים כמו טי-בון, צלע ופורטרהאוס שמוגשים על פי משקל. מונא בהחלט לא יקרנית יותר מבחינה זו. המחיר במנזה, למשל, זהה, למרות שזו לא מסעדה באותה רמה. הבנתי שהמזמינה באה עם כוונה מראש לסטייק מובחר ולכן עם מוכנות נפשית למחיר.