לשקלט ולא לשכוח

מאת עודד ~ 18 בינואר, 2022. בקטגוריית: הגיגים.

מדי פעם אני נזכר בקטע ישן שיש לי על קלטת אודיו ומרגיש צורך לתמלל אותו במדויק, לשקלט – לשחזר קלט. מערכת הסטריאו הישנה שלי (כן, אני עתיק) מראה בשנים האחרונות סימני הזדקנות מדאיגים: המגש של הדיסקים לא תמיד נפתח, לא תמיד נסגר, הדיסק לא מזוהה – בעיות שנפתרות בדרך כלל, למרבה המזל, עם צ'פחות קטנות במקומות הנכונים. חלק מהשירים לא מושמעים, או "קופצים", למנוע של הטייפ אין מספיק כח למשוך את הסליל, הכפתור של הווליום לפעמים מגביר במקום להחליש, עצוב, עצוב… זה כמו לראות קרוב משפחה דועך לך מול העיניים ואין לך איך לעזור לו.

היא ליוותה אותי כל כך הרבה שנים, בתיכון ובצבא; אני מכיר כל איוושה שלה, כל הבהוב, כל רעש לא נכון של סליל קסטה (קחח…) שהולך להסתבך בתוך ה"ראש" של הטייפ. גדלנו יחד – כמה מערכונים הקלטנו, כמה אוספים ערכנו יחד…

casette and pencil

(האם תדעו, ילדים, מה הקשר בין שני החפצים שבתמונה?)

אחד הטייפים (A) הפסיק לגמרי לעבוד ושמתי עליו מדבקת הספד: "תקול". זה כּוּלַה מכשיר חשמלי, אבל ההידרדרות שלו מעוררת בי רגשות עצב. מה לעשות, "פלונטר" של פורטיס נשמע בו הרבה יותר טוב מאשר ביוטיוב וגורם לי לקפץ ולנגן ב"גיטרת אוויר" באופן מקצועי מאד, אם יורשה לי לומר. ויורשה.

   

“מחפש את השקט שלי איתך, כן, איתך.
מחפש מקום להיות אני לבדי.
די, די אני לא יכול יותר:
או לחפש את עצמי –
זה קשה ומי צריך את זה.”

(מחפש את עצמי / סמי בירנבך ורמי פורטיס)

 

איש הולך

ניסיתי להשתמש בטייפ השני (B), שלא הצליח לסחוב את הסליל והתייאשתי. כיוון שבער בי הצורך להעביר קטע מהזכרון אל הכתב במדויק, נזכרתי פתאום בווקמן שלי, שבפעם האחרונה שראיתי אותו הוא היה בתוך קרטון בבוידעם.

Walkman

(כשאתה פוגש חבר שלא ראית מאז הצבא – החבר הזה עזר לי להעביר הרבה שמירות)

הוא נגד מים ועם ראש מתהפך – פסגת הטכנולוגיה דאז. כמובן שלא היה לי אומץ להכנס אתו לבריכה.

שתי סוללות אצבע והוא חזר לחיים! איזה אושר. הרדיו עוד עובד ואפילו הטייפ. מדי פעם נעצר כדי להזכר מה בעצם הוא עושה פה, אבל כאפה קטנה מחזירה אותו לחיים. מדהים שהטכנולוגיה מאז עדיין מושפעת מכאפות מהצד – הוא זכר את מערכת היחסים שהיתה לנו. Transcription

(כך נשקלט)

לעלות למגדל שמירה ב-2:00 בלילה הררי עם מעט מאד מעלות, עטוף בחרמונית, זה בסך הכל להעביר את המיטה שלך למקום פחות נח ל-4 שעות. אז כדי להלחם בשינה נהגתי להעביר חלק מהמערכונים והשירים החביבים עלי אל פנקסים קטנים.

 

שָלָ-לָלַה שָלָ-לוֹ!

מדי פעם אני נזכר בקטע הבא וחסר לי שאין אותו באוויר המרשתתי. אולי פעם אעלה אותו בעצמי. בינתיים, הנה שקלוט של חלק ממנו. אני קורא לו "מוני בצרות", אבל אין לי מושג איך קוראים לו ומי כתב אותו. לא מצאתי שום התייחסות אליו בשום מקום. יש לי אותו על קלטת (המקור: גל"צ) ומכאן הכל התחיל.

 

1985 – ערב חד פעמי משופץ. מוני מנסה להרים את המורל והקהל לא משתף אתו פעולה. גידי תופס אותו לשיחה:

"…בוא נרגע רגע אחד, אוקיי? בוא נעצור רגע אחד את המרכבה הדוהרת, אוקיי? רגע אחד, let’s, רגע, בְּ, בוא, בוא, בוא! אוקיי? בוא נוריד טורים רגע אחד. מה, מה? בוא נוציא רגע את הרוח מהמפרשים וננחת רגע אחד. בוא, בוא, בוא נפרק את עצמנו לאטומים קטנים, נסדר אותם בקופסאות קטנות ונזרוק את זה. בוא ננוח רגע. תן לעצמנו להיות היקום. בשביל מה יש חברים? בעולם. What are friends for in the universe?

בוא נוציא את האוויר מהגלגלים, בוא נדומם מנוע רגע אחד. מה אני מדבר – אני לא מדבר ברור?

You are our friends and we love yous!"

 

 

לקריאה נוספת על ערב חד פעמי

    

בגללכם אין לי סיפוק,

מרגיש כל כך מחוק.

(דבש / רמי פורטיס)

הוספת תגובה