קיבוצניקים ואוכל – פוסט טראומה

הקיבוצניק, אותו לוחם סיירת, יחפן שלא מפחד מכלום – לא מנחשים, לא ממחבלים, לא מסוניה ולא מחושך. כן, כן, אותו פלאח שיורד מזיע מהטרקטור, חסון, שרירי, אבל רגיש. רגיש בתחת שלי, רגיש… מה נסגר אתו? למה הוא לא אוכל כבד או ביצה קשה? מה הקטע שלו עם אורז ועדשים? מה עשה לו החומץ שהוא לא מוכן להכניס אותו למטבח?

קיבוץ וקולינריה לא נשמעים כמו צירוף טוב. הקיבוץ הותיר בחלק גדול מבנותיו ובניו צלקות עמוקות: לינה משותפת, תורנויות, גיוסים, תקנונים, דשא שאסור לדרוך עליו, זקנות שרודפות אחריך עם מטאטא וחדר האוכל, הידוע בז'רגון הקיבוצניקי כ'חדרוכל'.

התנועה הקיבוצית תרמה הרבה למדינה (ע"ע שנ"צ), אבל האם גם בתחום הקולינרי? כתבתי בעבר על הפתעתי לטובה מחדר אוכל יוצא דופן במיוחד בקיבוץ סאסא, אבל רוב הסיפורים שאני שומע מחברים וקרובי משפחה עוסקים בחוויות לא נעימות מחדרי אוכל של ילדותם בקיבוץ שמעידים על שריטה קשה. תפסתי כמה יוצאי קיבוץ, לשיחת חברים צפופה על מאכלים שהם לא מוכנים אפילו להריח.

 

תורנות

י. מקיבוץ אפק מספר על תורנויות חדרוכל: הגשה, הורדת כלים, מילוי כלי אוכל, שטיפת כלים ("איזה מעצבן ששמים כלים לא נכון – הם מתמלאים מים רותחים!"), קילוף תפוחי אדמה במכונה ו'הצוללת' – שטיפת הסירים הענקיים שבסוף המטבח. כשהוא נזכר בטבחית בשם בלקה שהיתה מאותגרת ורטיקלית (1.20 ס"מ) עולה לו חיוך על הפנים. כשערבבה עם הידיים אורז בסיר הענק שהיה גבוה ממנה בחצי מטר, היה תענוג להתבונן.

ע. מקיבוץ הזורע נזכרת בתורנויות חדרוכל בזעזוע במוט עם המגנט שדולה את הסכו"ם מהפח, היכן שזורקים את שאריות האוכל מהצלחות. על זה נאמר לי שבקיבוץ אפק לא היה מגנט, "הדליה היתה ביד".

(השאריות לפח)

 

מרקם קפיצי

י. מאפק עד היום לא מוכן לגעת בכבד וביצה קשה – תופעה חוזרת בקיבוצי ארצנו. הוא נזכר בחלחלה בקלופס, קורקבנים, קציצות עוף עם חתיכות סחוס ובכמה נורא היה ליפול על ביצה רכה מדי במקום קשה. התיבול תמיד היה פולני מדי וכמו בצבא, הוא מציין, כשמכינים אוכל להמונים זה לא תמיד יוצא טוב. עוד הוא זוכר את הטוסטר המסחרי המפורסם לארוחות הבוקר, שהיה מסתובב במהירות 0.0000001 קמ"ש ומאתגר את הסבלנות של הקולים.

החברה ה. מקיבוץ בית זרע סולדת מביצים קשות שלפעמים היה מתגלה בתוכן דם, ביצי עין לא מספיק עשויות, פולקע עוף, ריח של דגים בכל חדר האוכל ושמן שצף על פני התבשילים. היא כן אהבה לאכול לחם עם קטשופ.

ע. מקיבוץ גניגר זוכרת את מרק העוף בטעם מים והאורז היבש עם כורכום ועוף צהוב שגרם לה לסלידה מעוף למשך שנים רבות.

נ. מקיבוץ הזורע לא אוהבת קנמון. בארוחות צהריים היתה מנה של אטריות ארוכות שקראו לה "נודלס עם קנמון" והטעמים אף פעם לא הסתדרו לה. מכיוון שלא היה משהו אחר, זה מה שנשאר לאכול. היא כמעט ולא נוגעת בבשר בגלל כנפי עוף עם נוצות ובגלל שבבית התינוקות כשהגישו טחול של עוף הילדים היו לוחצים על זה וזה היה עף מהשולחן. גם כבד עוף לא היה אסתטי במיוחד, היא אומרת: "גומי כזה, עם מרקם קפיצי." היא נזכרת בזעזוע בשוקו עם קרום. לקרום יש מרקם רע, היא מסבירה, שעד היום מעורר בה בחילה. גם זה מוטיב חוזר בטראומות של קיבוצניקים. היא זוכרת מחדר האוכל את סלט הגזר החי, שהיה מגורד בתוך מיץ תפוזים ואת הג'לי הרוטט, שכילדים נהגו לקרוא לו "פודינג בורח".

ע. מהזורע זוכרת את הגושים במגש הפירה וגם כיום היא נמנעת מלאכול פסטה ברוטב בולונז ("פסטה שוּטַה" בהזורעית). זה היה מוגש בכלי גדול עם נוזל שמנוני ולא נראה טוב. גם היא זוכרת את הקרום בשוקו מבית הילדים. "עד היום מפחדת משוקו", היא אומרת. במרק אפונה היא לא מסוגלת לגעת "ואפילו לא יודעת למה".

גם מ. מקיבוץ נאות מרדכי "נכווה" מהקרום של השוקו. לפרנץ' טוסט הילדים קראו "אבירים", כי היו שמים שריון על הלחם. לעוף מכובס הם קראו "עוף חנטריש". למשה בתיבה קראו "אפיק" על שם אחד הילדים שאהב את זה. ובימי שלישי היו מחכים ל"מילי" – כנפי עוף טבולות בבלילה ("זה נגנב מכפר בלום", הוא מציין). סבא של מ. היה תמיד שומר שולחן למשפחה בארוחות שישי בערב וכילד הוא תמיד התפדח מזה.

שמירת שולחן היתה נהוגה גם בקיבוצים אחרים. באפק, למשל, היו מקומות קבועים של מבוגרים ושל ענפי משק. בחדר האוכל של קיבוץ יראון שמתי לב לתופעת הישיש ששומר מקום בצורת עתון באמצע השולחן והולך להביא לעצמו אוכל. הוא יצא מדעתו כשהזזנו את העתון לשולחן אחר ולא הפסיק לדבר על כך במהלך ארוחת הבוקר.

ר. מקיבוץ סעד זוכר דווקא לטובה את שקדי המרק, להם קראו הילדים "שקדיות", שהוגשו רק בשבת בראש חודש. הוא זוכר שלא נתנו להכנס לחדרוכל יחפים או עם גופיות ושהתנהגות לא יפה שכזו הניבה סטירה מכל חבר קיבוץ אקראי שעמד לידך.

ש. מקיבוץ נחשולים הרס לי קצת את תיאוריית הטראומה כשהצהיר שהוא אוהב הכל. הוא לא נגע בקינוחים הרוטטים, אבל חוץ מאלו, אהב את כל מה שהוגש בחדרוכל, כולל כבד עוף שהגשתו נמתחה על פני כמה ימים, בכל פעם בצורה אחרת.

גם ג. מקיבוץ מגל לא זוכר אוכל שלא אהב: "גדלתי לתוך זה, אז אין לי טראומות". רק בדיעבד הוא נזכר בזוועות כמו קלופס ודייסת סולת. לפני מספר שנים המטבח בקיבוץ מגל נסגר אחרי שאחד החברים אבד את התוספתן שלו בעקבות הרעלת מזון ואבחון שגוי בבית החולים.

 

W = mg

פדיחה ידועה וחוזרת על עצמה אצל מספר חברים היא התנודה הפתאומית בגרוויטציה והמגש שלך שנופל ברעש גדול אל הרצפה. מיד כל חדר האוכל מסתכל עליך, הכל נשפך ושני אנשים באים לנקות. בישיבה "מול הקהל", ספרו לי, היו תמיד גם מי שנשארו כדי "לתצפת" ולרכל וכמובן, כשנכנס אורח חדש לחדרוכל הוא "זכה" למבטים ביקורתיים.

לס., מושבניק שלמד בבית הספר התיכון בקיבוץ יפעת ואכל ארוחות צהריים בחדר האוכל בימי לימודים ארוכים, זכורה היטב התחושה של מבטי המקומיים על כמה אוכל לקחת בצלחת. הוא זוכר את בדיחות החתולים מחוץ לחדרוכל שספרו ילדי הקיבוץ, את הבצק החרוך עם הנקניקיה הקפואה בתוכו והקבבים השמנוניים שגרמו לצרבות וגרעפסים במהלך השיעורים האחרונים של היום. מכיוון שהיה רק אורח, לא נותרו בו צלקות קולינריות והוא דווקא זוכר בחיבה ביקורים בחדרי אוכל קיבוציים ובעיקר את המכונות לשטיפת כלים.

 

בביתני התינוקות מייללים בהפסקות

גם בבית הילדים היו תופעות אוכל שנחרתו בזכרונם של הדרדקים. ע. מהזורע מספרת על המטפלת שהכריחה אותם לאכול קציצות ולא נתנה לקום עד שסיימת הכל מהצלחת. עד היום, חוץ מקציצות של סבתא שלה היא לא נוגעת בקציצות. לחיוב היא דווקא נזכרת בארוחת הגלידות ביום הראשון של החופש הגדול.

מכתה א' בקיבוץ הזורע, מבין ששת החדרים בבית הילדים נבחר בכל יום חדר תורן שמתעורר שעה לפני כולם, מסדר שולחן ומכין סלט לכל הילדים. 'השולחן השקט' הוא זה שהיה הכי שקט במהלך הארוחה ועל כן קבל פרס: בלון או סוכריה. מנה שלישית בארוחה, "הקינוח", היתה פרי או עוגה, וממתק סתם כך היו מקבלים רק ביום שישי פעם בשבוע: בקיץ זה היה קרטיב ובחורף קרמבו. אחד התחביבים של הילדים היה לברוח מבית הילדים או מהכתה ולהתגנב אל חדר האוכל לחפש אוכל שנשאר.

בטיולים שנתיים היו אוכלים בעיקר מקופסאות שימורים: מלפפון חמוץ, תירס וחומוס. בנוסף היו פיתות, נקניקיות, ביצים קשות ותפוצ'יפס.

ש., מושבניק שהיה חבר טוב של מ. מקיבוץ יפעת נעלב קשות בטיול שנתי כשילדי הקיבוץ הוציאו בקבוקי קולה קרים ושתו וכשביקש גם הוא קצת, אמר לו מ. שהוא לא יכול לתת לו, "כי זה של הקיבוץ".

חבר של הוריי, צ., מספר שכילד התלווה יום אחד אל אביו שנהל פרוייקט בניה באחד מקיבוצי הגליל המערבי. כשנכנסו אל חדר האוכל של הקיבוץ הוא התלהב מעצם קיומו של ברז הסודה, אך סורב לבקשה לשתות ממנו בטענה שהסודה היא רק לחברים. עד היום, כשהוא מזדמן לחדר אוכל בקיבוץ הדבר הראשון שהוא עושה, זה למזוג לעצמו כוס סודה.

א. מקיבוץ גניגר, אדם מבוגר ונורמטיבי שעדיין לא יכול לסבול ריח של חומץ בגלל טיפולי כינים בקיבוץ.

מ. מנאות מרדכי זוכר איך היו עומדים בשורה והמטפלת היתה דוחפת לכל אחד פלואוריד לפה.

כל החברים הנ"ל נולדו בשנות ה-70 והלאה. ואז פגשתי את ר. מהזורע, יליד שנות ה-40. הוא מספר שהוא אוהב הכל, אין לו טראומות של אוכל מהקיבוץ. כשהיו ילדים אהבו לאכול ירקות טריים מהשדה וגבינה מהמחלבה (היו נותנים להם את הקליפה). הם היו רזים מאד, הוא אומר ומדגים לי עם הזרת: "היינו ככה!". הילדים לא אהבו לאכול אוכל מבושל והמטפלות הכריחו אותם לגמור הכל מהצלחת כחלק מהחינוך הגרמני הנוקשה. הם היו יושבים ובוכים ליד הצלחת. "לא תקום עד שלא תגמור לאכול!", אמרו להם. מי שבאמת לא יכול היה לגמור מהצלחת היו שומרים לו את האוכל לארוחת הערב.

ד., חברו מהקיבוץ, סיפר על לפתן הקישואים הנורא שהיו מכינים להם כשהיה מחסור בתפוחים ועל איך הם היו מאכילים כלב מתחת לשולחן כדי להפטר ממה שלא אהבו – פתרון יעיל שמוכר גם מקיבוצים אחרים.

מ.א. (מאיר אריאל) מקיבוץ משמרות סיפר על קציצות הסלמון שקבלו בבית הילדים ושהוא לא הסכים לאכול ולכן נשאר עם המטפלת עד הערב, במקום לצאת לשחק.

 

חג ומועד ונופל

ש. מנחשולים מספר שהיום הוא מתגעגע בעיקר לאווירה ולתפקיד שמילא חדר האוכל בחיי הקיבוץ.

בארוחות ליל הסדר, כך שמעתי ממספר חברים, את הכופתאות, הקניידלעך, היו מכינים לפי המסורת ילדי הגן והן, באופן מסורתי, תמיד יצאו קרות ודחוסות והספורט החביב על הילדים היה לזרוק אותן על קיר.

בקיבוץ אפק חדר האוכל שימש למסיבות פורים ולהקרנת סרטים בכל יום ד' בתשע בערב (כניסה מכתה ד'). היה בו מקום לחוג בולאות בשבתות ובכל ערבי שני וחמישי חלפן הכספים של הקיבוץ היה מחלק בו כסף מזומן. לוח המודעות בכניסה לחדרוכל היה אטרקציה, כמו גם חלוקת ה'מידעון' השבועי.

(הכי כיף בדשא הגדול ליד חדרוכל)

הדשא הגדול בסמוך לחדר האוכל היה נקודת מפגש לצעירים וילדים אחרי ארוחת ערב שישי, כשהמבוגרים היו שותים קפה במועדון לחבר.

מתקן האופניים בכניסה למטה היה מקום לעימותים אם היית מעז לשים שני זוגות אופניים באותו מקום, להזיז למישהו את האופניים, או כמובן, לגנוב אופניים. "אצלנו היו שמים את המנעול עם שלושה מספרים, שהיה קל לפרוץ, או אופני קלקהוף שבאו עם מנעול מובנה".

 

לקטתי מספר מחירים משעשעים מחדר אוכל מופרט:

בלי חולצה! זה בניגוד לתקנון!!

(פסטרמה – 0.65 ₪, חצי פיתה – 0.63 ₪, שליש ביצה מקושקשת – 0.72 ₪)

 

(אפשר לקחת גם חצי עגבניה)

 

(תפ"ע – 1.50 ₪, שקדי מרק – 1.20 ₪, פרוסת לחם אחיד – 0.40 ₪)

  

 

לקריאה נוספת:

באתר התנועה הקיבוצית היו פעם סיפורים נהדרים, ביניהם על חדר האוכל, שלצערי הרב אבדו עם חידוש האתר. אם מישהו יודע אם אפשר למצוא אותם והיכן, אשמח מאד לדעת.

זכרונות מחדר האוכל באתר 'נוסטלגיה אונליין'

בשנת 2012 יצא לאור הספר "חדרוכל" של אסי חיים ועופר ורדי ובו תמונות, סיפורים ומתכונים של קיבוצניקים. ביניהם: נקניקיות בורבורס, מרק שיכורים, בצליאדה, בומבה, מקגיגי, עוגת שדה וכמובן, משה בתיבה. קבלתי אותו במתנה מהדודים!

חדרי האוכל בקיבוצים כמרחבי מבוכה – כתבה מרתקת של אמנון בר אור וגבי בונויט באתר 'אורבנולוגיה'

לקסיקון הקיבוצניקים באתר 'הזירה הלשונית' של רוביק רוזנטל

ידענו שיש עולם שלם בחוץ שיודע להאכיל ולאכול, אופיר האוזמן באתר Ynet

על חדרי האוכל בקיבוצים ההולכים ונעלמים, כתבה של איתי דודי בערוץ 11 משנת 2015

פרקים בהתהוותו ועיצובו של חדר-האוכל הקיבוצי (1935-1926), עמנואל טל באתר יד יצחק בן-צבי – רציני מדי, לא קראתי (רמל"ק)

הקיבוץ – סדרה של מודי בר און וענת זלצר, על חדר האוכל החל מדקה 10:10