לפני מזמן מאד פסעתי לתומי ברחוב עירוני לח, כשמולי צעדה ללא שָלַנטיוּת כִּתת ילדים יסודיים בהחלט. מבוגרת אחראית אחת בראש הטור, חברתה במאסף ובסך – הדרדקים. כולם עקפו את ערימת החצץ שעל המדרכה, חוץ מצעיר אחד שעבר אותה מלמעלה. חייכתי בעונג רב, אני צופה לו עתיד גדול!
ברם, המאספת פנתה אליו בטון פדגוגי ואמרה: "למה?? למה אתה עושה את זה?"
הוא לא ענה ואני הזדרזתי ללמד עליו סנגוריה: "כי אפשר! כי זה כיף!!"
לא נשארתי להקשיב לתשובתה הקולנית ומיד החלה לנסר במוחי תהיה על השאלה המיותרת הזו, למה?
כתבתי אז כמה דברים על זה: על כמה שזו שאלה לא טובה, משום שהתשובות עליה בדרך כלל לא טובות ועל איך אני מגיב ל'למה?', אבל לא התקדמתי עם זה יותר מדי. רק הגעתי למסקנה שבעצם, למה לא? אחרי כמה שנים קראתי את The Salmon of Doubt, שיצא לאור אחרי מותו של דאגלס אדמס ובו קטע שהוא כתב על 'למה?'. הוא הגיע לאותה המסקנה כמוני.
כדי להמנע מתביעות, תוכלו למצוא את הקטע הנ"ל בקישור הזה. היהנו!
אמא של אבא שלי, אידה, ספרה עליו שכשהיה קטן היה מרים כל אבן שנקרתה בדרכו וזורק. אם האבן היתה גדולה מדי, היה מטפס עליה וקופץ.
אז זה גנטי, סיפור יפה