הלומות בקורונה

היה זה אי-אז בשלהי הגל הראשון. כשלאט לאט התבהרה העובדה המצערת שהחופשה שלנו באלפים הצרפתיים לא הולכת לקרות, התקשרה אלי מיכל והציעה שניסע לאלומות. אלומות מבחינתי היה קיבוץ נידח בצפון שהפעם האחרונה שהייתי בו הייתה בחופש הגדול של כיתה י"א, כשנסענו כמה חברים לנפוש וחלקנו חדר קיבוצניקי קטן. זכרתי שהיה נחמד, ממש הייתי צריכה חופש ואם אין צרפת, גם אלומות תעשה את העבודה. עניתי "בטח" עוד לפני שמיכל סיימה את המשפט ואז הגיעה ערימה של אזהרות והכנות, שנמשכו לאורך כל החודשיים עד החופשה עצמה: מתברר שבכלל מדובר בחוות בריאות מהסוג הקיצוני ביותר, ש"כולא" אותך 24/7 בחווה. יש שם רק אוכל טבעונאי נטול גלוטן – זה גם עושה בעיות עיכול וגם לא משביע. כדאי להביא אוכל מהבית (באישור מיוחד, בעקרון אסור), שיהיה, אי אפשר לדעת… הארוחות נפתחות במעגלי שיח ויש לו"ז צפוף של הרצאות ופעילות גופנית. צריך לתת ידיים לאנשים זרים ולרקוד על שולחנות… בהמשך הגיע גם שאלון בריאות מקיף של שלושה עמודים צפופים עם שאלות לא פשוטות (נאלצתי להישקל לראשונה זה חמש שנים). לאט לאט התגבשה אצלי תחושה שלא מדובר בחופשה, אלא בהצטרפות לכת סודית ביזארית שסוגדת לנבטוטים.

ובכל זאת, לא נרתעתי. אותי לא מפחידים באוכל טבעוני ויוגה. באתי ליהנות. וליתר ביטחון הבאנו אתנו קצת קפה וקרקרים, על כל צרה שלא תבוא.

(פסטורליה באלומות)

הנחיתה במקום, ביום חמישי בצהריים, דווקא היתה רכה ונעימה. מיכל פינקה אותנו בחדר פרימיום על הדשא, קו ראשון לנוף שלא יאמן של הכנרת, עם ערסל מתחת לעץ גדול. הייתי מוכנה להעביר שם את כל סוף השבוע ברביצה עם ספר, אבל אז עיינו בלו"ז הצפוף של החווה והבנו שפשוט זה לא הולך להיות. בימים כתיקונם, סופי השבוע מלאים הפעלות והרצאות בין הארוחות. בסופ"ש הקורונאי שבחרנו, אנשי החווה ניסו לשמור על שגרה וגם לציית להנחיות הבריאות: זה התחיל בארגון מורכב שחילק את האורחים לשתי קבוצות, כשלכל אחת מועדי ארוחות ופעילויות שונים, מה שיצר בלבול מוחלט (התחלנו את הסופ"ש 4 נשים בקבוצת גרניום וכ-30 א.נשים בקבוצת לבנדר) והפך, ככל שהתקדם הסופ"ש וההנחיות החלו להשתנות אחת לכמה שעות, לכאוס מוחלט. ההתמודדות ההירואית של מנהלות החווה עם הנהלים המשתנים של משרד הבריאות תפסה בשלב מסוים כיוון קומי (מהצד שלנו לפחות. הן היו כבר מוכנות לחתוך ורידים). לפחות כללי הריחוק החברתי חסכו מאיתנו את ענייני החזקת הידיים והמעגלים. הוותיקים (מסתבר שיש לא מעט אורחים ותיקים, שמשתדלים להגיע בכל הזדמנות ונשארים לפעמים שבועות ארוכים) הסבירו שזה לא סופ"ש מייצג, הקורונה קצת שינתה סדרי עולם. במקום הרבה הרצאות כבדות ראש על תזונה, גוף ונפש, זה הוכרז כסוף שבוע של אופטימיות, שבו זנחו את הדידקטיות לטובת הרצאות על חשיבה חיובית של ד"ר דינה אייזן – עוד על כך בהמשך.

(תוכנית סוף השבוע: גירסה 2, לא סופי)

ההתחלה לא בישרה טובות: בלבולי הלו"ז שלחו אותנו הלוך ושוב למשרדי הקבלה, ארוחת הערב המוקדמת מאוד של קבוצתנו (כדי שיהיה זמן גם לקבוצה השניה) היתה ספרטנית במיוחד והשאירה אותי עם טעם קשה של צנון, והפעילויות למחרת החלו בשעה שש (6:00!!!) בבוקר. מסתבר שבמשך השבוע ישנן סדנאות בריאות קשוחות ששיאן צום מיצים ובימי חמישי- שישי עדיין ממשיכים בקו הנוקשה. לשמחתי גיליתי שהחל מכניסת השבת אופי המקום הופך לרגוע ומפנק יותר (הכל יחסי, כמובן). הלכנו לישון מוקדם, כיוונו שעון מעורר לחמש בבוקר וקיווינו לטוב.

הבוקר החל בהליכת בוקר עם עדי, מורה ללשון עם אופי של מ"כית, שמעבירה את חופשות הקיץ בניהול לוגיסטי והרמת המורל בחווה. התכנסנו מול הנוף ויצאנו לשעה של צעידה קבוצתית (תוך שמירת מרחק) במטעי האבוקדו והמנגו של הקיבוץ המשקיפים לכנרת. חזרנו בזמן לשיעור צ'י-קונג על הדשא, משם לשתיית מיץ עשב חיטה וארוחת בוקר חביבה של שייק פירות עם נבטים – מוזר ומעניין. המשכנו לשיעור יוגה ורביצה בערסל עד ארוחת הצהריים.

לארוחת הצהריים הגיעה למרבה שמחתי צלחת של חומוס-צ'יפס-סלט. כמעט שכחתי איפה אני נמצאת עד שהבנתי את הטעות. חומוס הקישואים (!) היה דווקא מוצלח, אבל הצ'יפס, שנראה אמיתי לחלוטין, היה קולורבי חי עם כורכום. למי שמצפה לצ'יפס צפויה אכזבה מרה במיוחד (תרתי משמע). לא מאמינים פה בקינוחים (סוכר כמובן שאסור, אבל גם פירות אחרי אוכל, מתברר, פוגעים בעיכול), אז קנינו בחנות הבריאות הצמודה לחדר האוכל קצת שוקולד אורגני נא 80% להרמת המורל. את אחר הצהרים העברנו בחדר מול הנוף, בנסיון להתגבר על כאב ראש קשה, שמסתבר בדיעבד שהוא תופעת לוואי אפשרית של שתיית מיץ עשב חיטה. כל יום לומדים משהו חדש.

(ארוחות חמישי-שישי, משמאל לימין: סוג של פלאפל נא עם פסטו כוסברה (נחמד!) וסלט שורשים עתיר צנון, רסק פירות, אגוזים ונבטים, חומוס-צ'יפס-סלט גרסת הרואו-פוד. הקרקרים היו מוצלחים דווקא.)

כבר התחלתי לחשוב שאכן העניין פה קצת קשוח מדי אפילו לטעמי, ומה שווה הבריאות אם זה גורם לך לרצות לוותר על אוכל ועל שמחת החיים? אבל מנקודת השפל הזו סוף השבוע החל להתרומם ובגדול.

ארוחת הערב של יום שישי היתה ברובה מבושלת ונראתה לנו כמו פינוק אדיר: מרק (חם!), אורז וירקות אפויים.

(ארוחת שישי מפנקת: מרק כתום, קציצות אגוזים נאות, אורז, ירקות וטחינה וכמובן, סלט)

אחרי הארוחה היתה ההרצאה הראשונה של דינה, שבתכנון המקורי היתה אמורה להעביר 3 הרצאות, אחת בכל ערב. דינה אייזן, רופאת משפחה שאפתנית לשעבר שהחליטה לפרוש מתחום הרפואה, הורידה 30 קילו ממשקלה ועשתה הסבה מקצועית לסטנד-אפ (במסווה של הרצאות בנושא חשיבה חיובית ואופטימיות), התגלתה כאחד השיאים של הסופ"ש. היא אישה מצחיקה מאוד, עם הפרעות קשב וריכוז (מאבחון לא מקצועי שעשיתי בעצמי), שככל הנראה מתגברת עליהן בימים כתיקונם בעזרת שקפים שעוזרים לה לעקוב אחרי מבנה ההרצאה ואחרי חוט המחשבה. גם לה הקורונה שיבשה הכל באופן יסודי. בערב הראשון הושארה ההרצאה הראשונה על כנה, בנוכחות מלאה, אבל עברה מהאולם עם המקרן לדשא באוויר הפתוח ונטול המקרן. דינה החלה בהרצאה כסדרה ועם התקדמות הערב החלה ההרצאה להתפתל ולהתבלבל עם הרבה נושאי משנה, אנקדוטות וסיפורים שבסופם לא תמיד הצלחנו להיזכר למה עלה הנושא אבל החזקנו את הבטן מצחוק. בימים הבאים הוגבלו ההתקהלויות ל-20 איש בלבד באוויר הפתוח ו-10 באולם סגור, כך שדינה נאלצה מהרגע להרגע להפוך שתי הרצאות נוספות להרצאה אחת שתועבר בשני סבבים. אנחנו נכחנו בהרצאה בסבב השני, בערב האחרון שלנו. עד שהבנו כמה אנשים נוכחים ואיפה מותר להם לשבת ומתי, עברנו מהדשא לאולם וחזרה. לבסוף, מבולבלים ומיואשים, ארגנו כסאות במעגל מאולתר בחוץ. דינה תפסה את המיקרופון והחלה בשעתיים של שטף נוסף של סיפורים מצחיקים, מוזרים ומרתקים, אלתור של חלקי הרצאות ומחשבות מזרם התודעה שלה. היה קשה לעקוב אבל משעשע ביותר. לקראת סיום הערב, כשכבר ירד החושך על הקיבוץ, סיפרה איך בעבר בצירוף מקרים מוזר גילתה שיש אצלה חשד לסרטן. חברה הפנתה אותה למתקשרת שידעה עליה הכל באופן מדהים וחזתה עוד התפתחויות אישיות ומשפחתיות בדיוק מופלא. דינה הסקרנית לא הסתפקה ביעוץ רפואי וביררה נושאים רבים שברומו של עולם (מדינת ישראל תתאושש מהקורונה, לביבי יש עוד שנתיים בשלטון). לקהל המופתע והסקפטי המליצה בחום לנסות בעצמו והכתיבה לנו את מספר הטלפון של המתקשרת, שנמצא אצלי עד עכשיו בזיכרון הטלפון תחת: "טרי מתקשרת של דינה מאלומות לבקש את יואב".

(הרצאה בדשא על רקע הכנרת)

ביומיים הבאים כבר התרגלנו לשגרת אימוני הבוקר: המשכנו בהליכות בוקר ביוזמה עצמאית עם שכנותינו החביבות מהחדר הסמוך (בחווה מתחשבים בָּאורחים בשבת ולא יוזמים השכמה להליכה) ובצ'י קונג ויוגה. רגע מרגש ממש היה בסיום שיעור היוגה האחרון, כשאחת המשתתפות, סבתא תימניה שהעבירה שבוע שלם במקום וגילתה לראשונה את נפלאות היוגה, הודתה בהתרגשות למורה שפתחה בפניה עולם חדש ומופלא. שמחתי מאוד שאני זכיתי לגלות את היוגה לפני גיל 70. האוכל גם הוא השתפר ממש ונרשמו כמה מנות נהדרות ומקוריות, ברובן מבוססות על ייבוש של ירקות ואגוזים טחונים. האכילה של אוכל נא, בשעות קבועות, בלי הסחות דעת (אסור מסכים בחדר האוכל), יוצרת תחושת שובע גם עם כמויות קטנות של אוכל. לא באמת נזקקנו לקרקרים שהבאנו מהבית (אבל כן לשוקולד ולקפה – זה באמת כבר סיפור אחר…). אחרי שלושה ימים כאלו יצאתי בתחושת קלילות נהדרת שנשארה אתי עוד כמה שבועות אחרי החופש. חזרנו הביתה עם חוברות מתכונים שרובם לא ממש ריאליים להכנה בבית (כן, בטח… לא חייבים מכונת ייבוש, אפשר סתם להנביט קטניות ואגוזים במשך יומיים ואז לאפות בתנור בחום נמוך ל-12 שעות נוספות – זה הולך לקרות…). בעולם אידאלי הייתי עוברת לגור בחווה ומעבירה כך את שארית חיי. בעולם פחות אידאלי חזרתי לאט לעבודה ולתזונה הרגילה שלי (שהיא בכל זאת די בריאה, עם גליצ'ים פה ושם), משתדלת לחתוך סלט גדול פעם ביום ועדיין חולמת על החופשה האבודה ההיא באלפים.

(המנות המצטיינות, מימין למעלה בכיוון השעון: טורטיה (או קרפ, מה שעושה לכם את זה) ירקות מיובשים עם כדור גבינת שקדים וסלסת עגבניות, ארוחת בוקר של גרנולה מכוסמת מונבטת ומיובשת עם חלב שקדים וסלט פירות, פיצה (!) מקרקר אגוזים, עם ממרח עגבניות מיובשות וגבינת שקדים, שייק פירות ועשבים עם כוסמת ומנגו)

  

לצפיה נוספת:

רוני קובן באלומות

דנית מסתלבטת על אלומות

האתר של דינה אייזן