אלי ומורן מפנים את הקזינו
בשבוע שעבר התבשרנו על שני קורבנות קולינריים נוספים של משבר הקורונה: נורמה ג'ין בת"א וקזינו דה-פריז בי-ם. בשני בתי מרזח משובחים אלה לא ביקרנו הרבה בשנים האחרונות (פעם אחרונה שלי בשניהם היתה לפני כשנתיים), אבל שניהם זכורים לטובה מסיבות שונות. לנורמה הגענו בגלל מבחר מרשים של בירות מעניינות מהחבית, ונשארנו בגלל האוכל המשובח (מישהו אמר הנקניקיות של אלן טלמור?), האווירה ואוסף הוויסקי המצוין. בקזינו לא הרביתי לשבת בגלל בירות פחות מעניינות ואוכל פחות מעניין (חוץ מפלטת הבשרים הקרים), אבל תרומתו לפריחת השוק בתקופתו הטובה היתה עצומה והוא משך אליו קהל מקומי ססגוני.
לילות טובים יותר בקזינו
מעבר לכך, היה זה מפעל של אלי מזרחי ובתו מורן – המשפחה שהמציאה במידה רבה את השוק מחדש. במקור רציתי להקדיש את הרקוויאם הזה לנורמה ולקזינו, אבל כאשר עברתי על התמונות המצהיבות שבתיקים (הפיקסלים של פעם לא היו משהו) נזכרתי בסגירות כואבות אחרות שאירעו בשוק לפני בוא הווירוס.
זמן קצר לפני הסגירה עברו למודל של שירות עצמי, אבל המאפים נותרו מעולים
קפה מזרחי
אם עסקינן במפעלי משפחת מזרחי, הרי שזו הסגירה הכואבת מכולן. היה זה הקפה המודרני הראשון בשוק ואחד הטובים בארץ, אם לא הטוב מכולם. מיקום צבעוני, עיצוב סימפטי ומלצרים/יות ידידותיים (בעיקר זכורה לטובה הפוזלת החמודה, והמבולבלת עם הקוקו דמוי שפריץ של לווייתן) היו תכונותיו הבולטות. אה, כן, היו גם מאכלים ומאפים. אוי ואבוי, ועוד איזה. מזרחי נודעו עד אז כאימפרית פיצוחים ולכן כמעט כל מאפה כלל שקדים, אגוזים, בוטנים, פיסטוקים וכיוצא בזה בבצק, במלית או בעיטור. לפעמים בכל מרכיב. לכך הוסיפו מרכיבים עונתיים שונים בדמות פירות והתוצאה היתה מגדניה ברמה עולמית. על השולחנות היו תופסני מתכת ועליהם פתק צבעוני עם מתוקי היום. תמיד הייתי עוצר ליד השולחנות בחוץ עם סלי הקניות, מעיף מבט בפתק ומתיישב.
היה תפריט אוכל לא מרשים במיוחד, אבל היה תמיד תפריט מיוחדים נהדר. זכורים במיוחד מתוכו ברוסקטת גבינת העיזים והמישמשים, קציצות דג בלאפה וקובה ניה של דג ים. לא היה ולא יהיה שוב מקום כזה. אין ביקור בשוק ללא צביטה בלב על לכתו של קפה מזרחי.
כיום – מספר מקומות חסרי חשיבות נפתחו וסגרו. כרגע סניף של חומוס אליהו.
הלוח הזה תמיד שעשע אותי
חמשה במאי
חברי קומונה שהחליטו לפתוח מקום כדי שיהיה להם היכן לשבת. משאיפה צנועה זו התפתחה אחת מחמארות השוק הטובות ביותר. את העין משך תחילה מבחר בירות מוזר מהחבית שכלל גוסר, קסטיל רוז' ואויסטר סטאוט – מבחר שנראה גם כיום אקלקטי וביזארי לגמרי. לא פחות ביזארי היתה אופציה רביעית שנקראה גוסטיל ושנדמה לי שניסיתי פעם. תפריט שנכתב תחילה על גבי דפי מחברת חשבון הציג מנות פשוטות שהכינו בקיטון שבקצה הבר. מטבח אי אפשר היה לקרוא לפינת היצירה הזאת.
איכשהו הצליחו לעשות שם סלטים לא משעממים שישבו טוב ליד הבירה
בנות הקומונה שעבדו שם במשמרות הצליחו ליצר מנות מעוררות השתאות שהתבססו על קניה יומית של מצרכים בדוכנים הסמוכים. בשלב מסוים האוכל הפך כל כך מרכזי שהם החלו לעשות ערבי דגים בכל יום ראשון.
ההצלחה הביאה לפתיחת סניף בת"א וכנראה שמכאן החלה התדרדרות שהסתיימה בסגירת שני המקומות.
כיום – איזה בר גנרי התיישב שם אבל הפך בהדרגה לבר-כנאפה. מה שכן, יש להם מלכה מהחבית.
תוך זמן קצר הפך הסירטאקי למקום קבוע של קבועים רבים
סירטאקי
בית המרזח היווני הסימפטי הזה פרץ לתודעת התקשורת כאשר נתניהו הזמין שם פעם קפה במהלך ביקור פרופגנדה בשוק וקיבל כעודף על שטר גדול ערימת מטבעות קטנטנים. הצטיינו שם בשני דברים עיקריים: בירה מיתוס מהחבית שהקפידו להגיש בכוסות מצוננות היטב, ומבחר נאה של ערק ואוזו שהגישו על פי כל כללי הטקס.
היו גם כמה מזטים חביבים לליווי השתיה. תמיד היה כיף לשבת על הבר ולהסתכל בטיפוסים שהפכו זמן קצר לאחר הפתיחה למין קבועים. כמו שאר המקומות הטובים, גם הם התפשטו בזמן סגירת השוק לדוכנים הסמוכים, עליהם פרסו מין מזרונים שהפכו אותם ראויים לישיבה.
כיום – עד מה שזכור לי, היה תחילה מחסן ולבסוף חזר להיות דוכן ירקות.
הסמטה בעיצומה של הופעה חיה
שוקא
חלוץ הברים הטובים של השוק. בעלי הבית בחרו בצורה מודעת להגיש בו רק בירות ישראליות. היה זה אחד המקומות הראשונים שהגיש שפירא מהחבית בתקופה שהיתה זו בירה אקזוטית ונדירה. היה תפריט אוכל אדום מנויילן שבעיקר הוציא את החשק לאכול. המקום הפך במהרה למבצרם של סטודנטים לאומנות, זרוקי נחלאות והיפי-דוסים. במחשבה שניה, כל הלקוחות הגיעו מנחלאות ונראו קצת כמו פליטי שנות ה-60. לרוב היו פותחים רק בתשע בערב ולעיתים גם בשישי בצהרים. היו שם הופעות מוזיקה ספונטאניות (כך הן לפחות נראו) שלעיתים קרובות הסתיימו בהתקרחנות רצינית בסמטה. בערבים נטולי הופעה המוזיקה היתה לרוב מחורבנת למדי. אחד הפטנטים היפים של המקום היתה האפשרות לקבל את הבירה בבר ולצאת עם הכוס לסיבוב בשוק.
לפני כמה שנים, כאשר ההמונים גילו את השוק בערב, תמהיל הלקוחות השתנה והמקום נהיה לא נעים. לפני הקורונה עברו לבירות גנריות עבור קהל גנרי וכאשר נפתח השוק לראשונה לאחר הסגר התברר שהמקום נסגר. המוזג בהאטץ' אמר משהו על זה שהם עברו למקום אחר, אבל את מי זה מעניין.
כיום – עומד להיפתח שם בר העתק/הדבק נוסף – בדיוק מה שהאנושות צריכה.
הקנולי האגדי (קרדיט: עודד רז) ניוקי ערמונים (קרדיט: עודד רז)
טופולינו
התחלנו עם כאב גדול ונסיים עם כאב גדול. כיום קשה להאמין שמסעדה איטלקית מופלאה ואלגנטית ישבה בחלל קטן וצר על רחוב אגריפס המפויח והלא אלגנטי. בתת-תנאים אלה הצליחו לייצר בטופולינו אוכל ואווירה ללא תחרות. זה היה גם אחד המקומות הראשונים שקרא תגר על הרבנות בכל הקשור לכשרות, תוך שמירה על כשרות. חובשי כיפות רבים הצביעו עם הפה והמקום הפך למעוז של דתיים שמאסו ברבנות.
במקור התיימרו שני בעלי הבית (בהם נתקלתי לעיתים תכופות בקפה מזרחי) להציע רק אוכל רומאי, אבל בהמשך נכנס גם המטבח הסיציליאני. ההתמקדות הזאת יצרה מנות מופלאות כמו הניוקי הרומאי ברוטב עגבניות, קציצות הלוקוס עם מרק חסה, פסטת סרדינים וקממבר מטוגן. היו גם פיצות, אבל מרוב דברים מעניינים אף פעם לא הזמנו אותן. זכורה במיוחד מנה ראשונה מיוחדת ונועזת מאוד של פטה כבד לוקוס עם ריבת תותים. מנות אחרונות לא שגרתיות כמו ניוקי ערמונים, רביולי השוקולד והקנולי, ויינות מעניינים סייעו למצב את המקום כאחת המסעדות האיטלקיות הטובות בארץ. המבקרים היללו מפה לפה והחלל הצפוף תמיד היה מלא. דווקא נפוליטנית אמיתית שהבאנו לשם לא התרשמה, אבל בתור נפוליטנית אמיתית היא היתה עצבנית על כל דבר.
לקראת הסוף ניסו מטבח בשרי, שיצא מוצלח למדי, אבל המיאוס מי-ם הוביל את בעלי הבית לסגירה ומעבר לת"א. הם לא שרדו שם יותר משנה.
כיום – סנדוויצ'יה גנרית וחסרת ייחוד.
איזה מקומות כיפיים… אני מתגעגע לאווירה המיוחדת בכל אחד מהם