במסגרת ההתעניינות הגוברת במלאכות קדומות, באווירת האביב ולשמחתם של השכנים, החלטתי לנסות להכין פריקה בחצר. את החיטים שנשכחו בפאותיו של שדה קצור קצרתי במו אגודלי, ערמתי מעל שבבי עץ אלון ספוג ביין אדום שיובל נתן לי פעם והדלקתי. זה לא נדלק טוב כמו שהיית מצפה משבבי עץ שידלקו, ברם בסופו של דבר עלתה בערה קלה שעשתה את העבודה, ותמהיל ריחות נפלא של חבית יין וחיטה אפף אותי ואת רדיוס 100 המטרים.
(האדמה היא אפורה מתחת לשלפים)
בשלב הבא מוללתי את השיבולים החרוכות בכפות הידיים, הקפצתי בקערה ונשפתי על מנת להפריד את המוץ. זה עבד יפה, כמו בכתובים וכמו כן, גם כמעט התעלפתי מסחרחורת הנשיפות.
(היד השחורה)
"וואו," כתב לי דני, "תהליך כנעני. מעניין איך ייצא."
להפתעתי יצא לא רע בכלל. בהחלט עוד אחד מהניסויים הביזארים שעשיתי, אשר סיפק מעבר לסקרנותי, את יצר הפירומן הניאנדרטל שבי.
שבבי העץ למדורה הגיעו מהכף הראשונה שגלפתי אך לאחרונה; משהו שאני זומם לעשות מאז שדן סיפר לי על הכפות שהוא מגלף. התחלתי לגלף גם תרווד ואני מתכנן להמשיך בתחביב הילדות הישן הזה שלי, הספקתי לשכוח כמה אני נהנה ממנו.
(הנה תמרה אחת)
באמת מיומנות כנענית. מעצם הגדרתה, פריקה לא אמורה להיות שבורה? מה תעשה עם זה עכשיו?
לאו דווקא שבורה. הטעם מיוחד ורענן מאד, כי היא לא יבשה כמו המסחרית. היא נמצאת בקערית קטנה על השולחן ומיועדת לנשנושים.
מעניין איזה עוד שימושים יש לה בצורה זו.
אם הייתי מנקה אותה מספיק טוב, הייתה יכולה להכנס לסלט, ללחם, להמעך ולהפוך לממרח