שקט, בירה, לכתוב, סנדוויץ'

מי אתה, האיש שמגיע בצהריים לשתות בירה בכל מיני מקומות שבהמשך נסגרים? האם בעלי מסעדות צריכים לדאוג כשרואים שאתה מתחיל להגיע? מה אתה כותב כל כך הרבה בזמן שאתה יושב שם עם הבירה? למה אתה תמיד לבד? ולמה אתה מגיע אחרי 14:00?

אז אני אסביר. קצת אחרי השעה אחת בצהריים מתחיל במשרד זמזום קל מלווה בתנועה ערה של הבריות. בהתחלה זה משהו לא ברור, שנשמע כמו עלעול בחבילת דפים, או חתול שהולך על עלים יבשים בחצר, ולאט לאט זה הולך ומתגבר ונעשה ברור והיסטרי: "ש-ו-ק-ו-ל-ד-!-!". אנשים מחפשים שוקולד כדי להשאר ערים, כדי להפסיק לנקר, כדי להשאר אופטימים, כדי לא להכנע לַכּבידה ולהגמז.

אמש אחד, בשעת משבר שכזו תפסתי את החבר בוריס במטבחון של מחלקת מכירות נוטל "חטיף בריאות" אחרי שלא מצא שוקולד בנרות:

"בוריס!", אני קורא לו, "אל תגע בזה, זה לא בריא! שמע מה יש בזה", אני עומד להקריא לו את רשימת הרכיבים המפוקפקת, אך הוא משיב "לא אכפת לי, זה טעים!" ונעלם בצעקה צרודה באפלת הצהריים הסמיכה.

אני לא נוגע בחטיפים האלה ושוקולד אין לי, כי אם היה לי שוקולד, לא היה שוקולד. אז אני יוצא לשתות בירה. בירה משמחת אותי. בזמן שאני מתייחד עם בירה אני כותב. מה? מחשבות שאני לא רוצה לשכוח, מלים מצחיקות, דברים שלא חשבתי עליהם מאז גיל 4 ורעיונות מבריקים שברגע הכתיבה הם ברורים לי כגינס, אבל כשאקרא מה כתבתי בעוד כמה ימים לא אזכור מה לעזאזל עבר לי בראש.

ולמה אחרי 14:00? משום שזו שעה שאין בה כמעט אנשים ואם יש דבר אחד שאני אוהב, זה את השקט שלי. השקט שלי ובירה. גם בירה אני אוהב. אני אוהב שני דברים – את השקט שלי ובירה. ולכתוב. כן, שלושה דברים שאני אוהב זה את השקט שלי ובירה ולכתוב. וסנדוויץ'. אוקיי, ארבעה דברים – אני אוהב את השקט שלי ובירה, לכתוב וסנדוויץ'. כן. שקט, בירה, לכתוב, סנדוויץ'. וחריף. גם חריף, כמובן – חשוב מאד. אז חמישה דברים.

panini

וכך קרה לפני מספר אתמולים, כשיצאתי לצהריים מאוחרת באיטלקית החביבה עלי: מתיישב כהרגלי על הבר. הברמן כבר יודע מה אני הולך להזמין: "את הקבוע?". ברור… יש להם סנדוויץ' מושלם, החטא השבועי שלי. עשיתי פעם טעות וטעמתי אותו ומאז אני חושב עליו לעתים קרובות מדי. בינתיים, המארחת שואלת אותי מה העניינים ומספרת לי על ישיבת הצוות האחרונה, בה עדכנו את כולם שהתפריט משתנה ושאחד הדברים שירדו ממנו הוא הכריך שלי. או אז קם קול זעקה מן ההמון וכמה אנשי בר ומטבח אמרו שאי אפשר להוריד את הפניני מהתפריט כי יש אחד שמגיע פעם בשבוע ומזמין רק אותו. מפה לשם, יצאה הוראה מפורשת של ההנהלה להמשיך להכין אותו רק בשבילי.

נבוך ומלא הכרת תודה, נגסתי בפריך הפריך הזה, לא לפני שמלאתי אותו בסרירצ'ה וסלט העלים הטרי. מושלם.

 

…Bow bow bow

Have you ever heard of a wish sandwich? A wish sandwich is the kind of a sandwich where you have two slices of bread and you, hee hee hee, wish you had some meat

(Rubber Biscuit \ The Chips)

פורסם בקטגוריה הגיגים, סנגביץ'. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

7 תגובות בנושא שקט, בירה, לכתוב, סנדוויץ'

  1. מאת חנה‏:

    כל הכבוד לאיטלקיה ולעובדיה חדי העין, שככה מוקירה את מבקריה וזוכה בתמורה לנאמנותם

  2. מאת עודד‏:

    ולבקבוק ליקר קפה עם הל

  3. מאת ינון‏:

    אם לא הייתי מכיר אותך היה צריך להמציא אותך
    בזכותך הקרבתי את כבדי למדע יישמתי את נוהלך לשתות בירה לבד במקומות שונים במסעותיי לארה"ב

  4. מאת עודד‏:

    הכבד הוא רע וצריך להעניש אותו

  5. מאת דני‏:

    אבל מה יש בסנדוויץ' המושלם ומה הבירה הקבועה (יש לי הרגשה שאני יודע את התשובה, אבל ליתר בטחון)?

  6. מאת עודד‏:

    בהיעדר אפשרויות אחרות, הבירה היא גולדסטאר. טובה, בסיסית, ציונית.
    הסנדוויץ', ר"ל, מכיל את כל מה שאני מנסה להמנע ממנו – נקניק, צ'דר ומיונז. עוד יש בו חרדל חריף נהדר, פלפלים קלויים, בצל מקורמל ולאחרונה, השפית התחילה לשים לי בתוכו גם פרוסות צ'ילי טרי. כל זה בתוך פרנה אוורירית קלויה בטאבון – עונג צרוף שעושה לי ייסורי מצפון.

  7. מאת יובל‏:

    כמו שציינת… מושלם…

    זה גורם לי לחשוב על הסנדוויץ' רוסט ביף המושלם של מולי בלומס לפני עידן ועידנים…

השאר תגובה