שבת בפרובאנס

הנסיעות האחרונות שלי לצרפת מתאפיינות באוכל טוב ויין מחורבן ואני מתחיל לחשוב שאולי הצרפתים לא כאלה מבינים ביין, כמו שנהוג לומר עליהם. טוב, חלקם מבינים מאד, אבל רשימת האזורים בצרפת בהם היין משעמם במקרה הטוב ורע במקרה הרע הולכת וגדלה. אולי משהו אצלי לא בסדר? בטוח, אבל זה לא שייך לענין. הנסיעה האחרונה היתה לפרובאנס. אחרי ביקור בשלושה יקבים וטעימות בכמה ירידים התייאשנו, אחי ואני, והפסקנו לנסות להבין את היין האזורי. הוא או חמוץ או מר ובכל מקרה, לא לטעמנו. היין הכי טוב ששתינו היה דווקא מעמק הרון, שקנינו במחיר מגוחך באחד מאתרי ה"לונה פארק" של רשת carrefour.

בדרכנו פרובאנסה, בעיירה הלא מאד ציורית Aix-les-Bains, ירדנו לעת ערב לאכול משהו ליד האגם. לאחר בדיקת המצאי בכל התפריטים בסביבה, נכנסנו ל-Skiff Pub, מקום שבדיעבד אני קורא שהביקורות עליו חלוקות, בעיקר בנוגע לשרות. עם זאת, החוויה שלנו היתה מוצלחת למדי.

בכניסה למקום יש חדר פירות ים טריים, ממנו יוצאות צלחות עם גבעות פרי מרשימות (ניתן להתרשם מהן בעמוד הפייסבוק של הפאב). העיצוב בסגנון פאב ימאים, למרות שהרבה ימאים לא ראיתי שם ולמען האמת, בהתחלה חשדתי שמדובר במלכודת תיירים.

ריח נפלא של מולים נישא באוויר, עם שמץ נעים של אניס, אך אנחנו בחרנו להתרכז דווקא בפרי היבשה. אכלנו פלטה של מיני שרקוטרי, שהיו חסרים לי בה חרדל ובצל קצוץ, אבל פרט לכך כל מרכיביה היו מצויינים. ממחלקת "מיוחדי האזור" שבתפריט הזמנו טלה עם מנטה שהיה טעים אם כי לא מרגש ו-Tartiflette, שהוא מאפה גבינה, תפ"א, בצל ושומן חזיר, עליו קבלנו המלצה מחבר וגם הוא טעים ולא מרגש. קצת תימין היה מקפיץ את המנה (Not Enough Thyme).

את הספרים של פיטר מייל, שנה בפרובאנס והמשכיו, מלון פסטיס, שנה מופלאה, הרפתקה צרפתית (תרגום לא מוצלח לטעמי ל- French Lessons – Adventures with knife, fork and corkscrew)  קראתי בשקיקה. הם גרמו לי לרצות להרגיש מקרוב את דרום צרפת, לחיות שם קצת ולספוג את האווירה, הנוף, האוכל, האנשים והקצב הנכון של החיים.

 “… החיים בפרובאנס מתנהלים במידה רבה כפי שתיארתים – איטיים, חמים ונעימים בקיץ; איטיים, קרים ונעימים בחורף.”

(מתוך ההקדמה ל”שנה בפרובאנס” / פיטר מייל)

 יפה בפרובאנס, רגוע, שקט, נעים וטעים, אבל לא בלתי משעמם. אחרי כמה כפרים אתה מבין את הענין ואם אתה לא גר שם, אתה רק מקנא נורא ומנסה להבין מה עושים כל היום אלו שאינם חקלאים או סוכני נדל”ן. שהרי לא כולם שם כתבו ספרים מצליחים על פרובאנס ופרשו לפנסיה מוקדמת. כל הערים המומלצות והכפרים שקבלו את תואר הכפר-היפה-שווה-לראות-כנסו-כנסו-!-! באמת יפים מאד, אבל כשאתה מסתובב בפנים, אחרי בולונג'רי אחת (שלא תמיד מוצלחת) אתה מגלה שבעצם אין הרבה מה לעשות שם. אולי בגלל זה שווקי האיכרים שלהם כל כך מוצלחים – הם מחכים שיקרה כבר משהו מעניין וכשזה קורה משקיעים בו מאד וכולם נורא שמחים.

גם בכפרים הכי קטנים יש לפחות משרד נדל"ן אחד, שעיון במודעות התלויות בחלונו מבהיר לך עד מהרה שבסביבות 2 מיליון ש"חים אתה יכול לקנות וילה של 160 מ"ר על שטח של 6 דונם, לגדל את הענבים והירקות שלך, בערב לקפוץ למסעדה בכפר הקרוב, להסתחבכּ עם בעלת הבית, לאכול טוב ובאופן כללי, לחיות בהילוך נמוך.

קרואסון פשוט ומעולה עולה 0.9 יורו (בארץ 14 ₪), בגט מופלא – באותו מחיר. גליל chèvre (גבינת עזים) עולה 2 יורו במקרה היקר, נקניקים – 3 ב-10 יורו, בנוהל וכיוב' לגבי כל השאר. הדברים הבסיסיים איכותיים מאד וזולים (חוץ מהחמאה שקראתי שמחירה הולך לעלות).

לילה אחד בילינו בכפר Venasque, אשר על הגבעה. איזו ימי-ביניימיות, איזה נוף, איזו שקיעה, איזה ריח טוב של אוכל מהמסעדה, איזה באסה שהיא היתה מלאה… התפריט שלה נראה מרתק.

 

הארוע לו ציפית

ממבחר הפסטיבלים של האזור בחרנו בפסטיבל האספרגוס של Moimoron. היו שם המון דוכנים: עתיקות/דברים מיותרים מהבית, תערוכת מכוניות עתיקות, חיות משק עתיקות, תזמורת ותצוגת "איך התלבשו פעם", ירקות מהשדה, פירות מהמטע, יין, בושם ואפילו בירה. נחשו מה לא היה בפסטיבל האספרגוס? נחשתם נכונה – אספרגוס. מה שכן היה, זה המון תותים. נראה שתותים הרבה יותר מעניינים אותם מאספרגוס, וויז אול דו ריספט.

כמעט שתינו בירה מקומית, אבל הדוד המבולבל לא הצליח להפטר מעודפי הקצף שבכוס, גם לא בעזרת האצבע שלו, אותה דחף בחוסר יעילות אל מעמקי הכוס, ומכיוון שכך, שמחנו לוותר על התענוג.

היה דוכן אחד (Lo Boustcho) של מיני תופינים שכולם מערמונים – כמה מגניב! הדוד שמאחורי הוויטרינה בדיוק גמר לסדר, עטה את חלוק המוכרים ונפנה לדבר אתנו, כולו נרגש שנגשנו אליו. הוא שמח להסביר על כל אחת מהיצירות שלו ובקלות נשאב לשיחה על ערמונים בראי התקופה. קנינו מאפה עם מלית ערמונים קרמית מוצלח במיוחד ופירה ערמונים נהדר כמו של ההונגרים, ולא קניתי קמח ערמונים בשל מחירו.

 

 

 

 

 

לילה אחד בילינו בבית בתוך יער גדוש באספרגוס בר, תימין ורוזמרין. בשיחת חולין על רגל אחת עם בעלת הבית שהופתעה שבכלל הגענו לשם, גילינו שהבן שלה מדריך צלילה באילת. מה הסיכויים לכך…

 

 

ארוחת ערב אכלנו בכפר Lourmarin, שאת שמו קצת מצחיק לי לבטא, במסעדת La Récréation

בכניסה למסעדה קבלה את פנינו בעלת הבית בלחיצת יד חמה וספרה לנו על התפריט בסבלנות. כשנתקעה עם תרגום של מילה נחלץ לעזרתה הזוג בשולחן הסמוך.

לראשונות הזמנו גבינת עזים עטופה בפרוסות זוקיני – מנה עדינה וטעימה מאד. ופטה חזיר (Persillé de porc) עשוי מחלקי פנים טעים מאד ומיוחד, שעמיתי טען שהוא קר. אני חשבתי שזו יצירת מופת ושאין סיכוי למצוא כזה בארץ.

פרוסות הברווז היו מעולות, אם כי מעט עשויות מדי והשתלבו נהדר עם רוטב הסלק המתקתק. לידן היו קוביות תפ"א מושלמות. טלה במנטה (שוב? כן!) היה עשוי מצוין. לצדו הוגש פירה מבריק עם זיתים – אני חייב לעשות כזה דחוף!

האווירה היתה נעימה מאד, ישבנו בחוץ וטפטוף קצר של גשם שהחל פתאום רק הוסיף לנחמדות. זוג גברים שהתיישב לידנו הוציאו סיגריות ולפני שהדליקו אותן שאלו בנימוס מאד לא ישראלי אם יפריע לנו שיעשנו.

כשחזרנו מלורמרן חכתה לנו בעלת הבית שביער, להתעניין איפה אכלנו ואיך היה. “מסעדה טובה!”, היא אישרה.

 

אח, השווקים…

 

 

כשהפועלים חוגגים

מזג האוויר היה מושלם, האוכל היה טוב, היין על הפנים, הבצקים מעולים והנוף – אחלה נוף! ברם,  quel dommage, נפלנו על סופ"ש ארוך, שאחרי יום ראשון נצמד אליו האחד במאי. במלים אחרות,  יומיים של הכל סגור.

ומה עושים הצרפתים האנינים שבילו סופ"ש ארוך בבית בלי מנגל ביער (כי הם צרפתים)? בוודאי תשאלו… יוצאים בהמוניהם למקדונלד'ס, בורגר קינג ופיצה – מאכזב מאד. זה כמו שבתור ילד אתה מגלה פתאום שסנטה קלאוס הוא נוצרי ואצלנו בחנוכה אין עצי אשוח מקושטים וערימה של מתנות. ומאחר ולא קנינו גבינות ונקניקים הביתה ביומיים הראשונים, נותרנו ללא סופר פתוח וללא מתנות. לא הבאנו כלום! לא נורא, ניסע שוב, אבל לא באחד במאי ובפעם הבאה לבית עם מטבח.

 

(כן, זה שלג. לא, זו לא פרובאנס.

כן, הפקק תקוע בצוואר הבקבוק, יפה ששמתם לב)

 

שווקים בפרובאנס

http://theprovencepost.blogspot.co.il/p/local-markets.html

http://www.avignon-et-provence.com/en/way-life/provencal-gastronomy/agenda-markets-provence