אוזריה

"ממקום כלשהו בים התיכון"

באורח חצי ספונטני נפגשנו בשעת ערב מוקדמת בחמארה המזרח תיכונית, אוּזריה*, אשר שוכנת לבטח מזה ארבע שנים (כל הכבוד על זה) ברחוב מטלון, במתחם לוינסקי, מול המקום של מתתיהו המגדף. המקום שייך לשותפות אביבית פריאל אביחי ואופיר למור (בלי י') לאמי, שתיהן "בוגרות" טפאו המוערכת.

ouzeria

מכיוון שהבר היה ריק ושאר המסעדה קצת פחות, כבשנו את הפינה והנפנו את נס הלגיון. התפריט מרתק – דגים ופירות ים טריים (פרט לשרימפס, כך הברמן), גבינות עזים, ירקות שורש, מנות טבעוניות מושקעות, יווני, ספרדי, קפריסאי, איטלקי, ערבי, דרום אמריקאי – מריח טוב! הריחות באוויר הבר שחקו בין קפה לנענע, שמן כמהין וחומץ ומכולם רצינו לטעום. רק ריח של אוזו, או איזה פסטיס קטן, או מינימום איזה עראק, לא הרחנו. שם המקום מרמז על קשר למשקאות האניס וציפינו לראות בתפריט מנות עם המשקאות הנ"ל בתוכן, אבל האניס נשאר מאחורי הבר. לא נורא, לא קרה כלום.

(הנל”צ – קטגוריה חדשה בשפונדרה ומשמעותה: היינו, נהננו, לא צלמנו. קטגוריה חדשה, כמו עולה חדש – חייכת, קלטת.)

הזמנו מנת סביצ'ה אינטיאס עם פטל אדום, ליים ופיסטוקים (56 ₪) והגיע ציור. המנה יפהפיה וטעימה להפליא. לא מיד מתחברים לטעמים השונים והמיוחדים, אבל ברגע שכן, נהנים ממנה מאד. כל המרכיבים במנה היו טריים להכאיב והיה פשוט עונג צרוף לאכול אותה.

הצמחונית שמה עינה על מנת שורשים צלויים עם קרם שקדים (38 ₪), היא רק שכחה לבקש קרם שקדים במקום גבינה טורקית, ולמרות זאת המנה הוחלפה בלי שום בעיה. יפה. הקרניבור העיר שהמנה עם הגבינה נראתה מרשימה יותר, אבל אוכלי החציר התלהבו מהמנה החדשה. קרם השקדים הזה, שיהיה בריא, כל כך טעים שמתחשק ממנו עוד ועוד. מדובר באחו בלנקו הספרדי (Ajo Blanco), שמכיל שקדים קלופים, שום, לחם, שמנ"ז, חומץ ומלח והוא לא מאד שונה מהסקורדליה היווני, רק שאינו עוסק בשום, אלא באיזון בין השום, השקדים והשמן.

ריזוטו פריקה (ולא פריקי, כפי שמופיע בתפריט) עם "נקניקיית" פטריות טבעונית (42 ₪) היתה מנה מוצלחת מאד. לא ציפינו לקבל משהו כל כך דומה לריזוטו מחומר גלם כל כך שונה מאורז. עם כל הכבוד לחיטה ירוקה מעושנת, תכונותיה שונות לגמרי מאלו של אורז עגול שעשיר בעמילן. הצמחונית היתה בכלל נגד המנה, יען כי אוכל מעושן לא בא לה טוב, אבל הופתעה לגלות טעמים עדינים מאד של עישון ומרקם דייסתי לא בלתי דומה לריזוטו. חלק חשוב במרקם ובטעם הגיע מהטחינה הגולמית ששולבה בפריקה בצורה מושכלת מבלי להפוך את התבשיל ליבש או עם טעם חזק מדי של טחינה. ה"נקניקיה" (ותודה לגרשיים שמכינים את הסועד לא לצפות לנקניקיה) היתה מצויינת אף היא – שכבות דקות של כרשה שעוטפות תבשיל של פטריות ואגוזים. עודד חשב שהיה חסר קצת צבע במנה, אבל היא היתה טעימה מאד, מיוחדת ונכרה בה הבנה טובה מאד של תכונות חמרי הגלם.

 

דג טוב, אני לא אוהב אותו

המליטות המטוגנות (56 ₪) עשו כזה ריח טוב כשהתיישבו לידנו, שהצמחונית הכריזה שלא נעים לה, אבל זה עושה חשק לאכול. הא!

מליטות הן למעשה ברקודות צעירות והן מטוגנות בשלמותן, כמו שעושים עם ברבוניות, למשל. עודד אהב מאד את טעמן, אך כרגיל, סבל מהעצמות, קטנות ופריכות ככל שהיו. דני ניגש אל הדגים באופן קצת פחות חובבני ונגס מצדי הדג ללא האידרה. משסיים, שאל את עודד בתמהון: "דרך אגב, לאן נעלמו העצמות של הדגים שאכלת?". אה… אז במליטות לא אוכלים הכל? אה…

דרך אגב, למחרת, במהלך סיבוב בשוק הכרמל המרתק, נצפו מליטות ואינטיאסים טריים – דבר שאינו מובן מאליו בשיא הקיץ. אהבנו את העבודה עם חומרי גלם מקומיים בהתאם לזמינותם.

המנה הבשרית היחידה שנדגמה היתה מוסקה (52 ₪) מעניינת עם בשר טלה וארטישוק ירושלמי – וריאציה מקומית לקלסיקה היוונית. קרם הבשמל המשיי חיבר את כל מרכיבי המנה בצורה מושלמת ולא נותר להודות כי גם כאן מישהו במטבח יודע היטב את העבודה.

במהלך הארוחה הזוג שישב לצדנו על הבר הזמין את מנת הארטישוק על קרם תירס (38 ₪) ומיד כשנסתיימה זו הזמין מנה נוספת. שובל הכמהין שעלה ממנה לא הותיר לנו כל ברירה ומיד הזמנו גם אחת לעצמנו. קרם התירס הזכיר מאוד את הפולנטה האגדית של יועזר זצ"ל בכך שניכר בו שימוש בתירס טרי. איזה סיום טוב לארוחה!

 

הידע בידיים

בארוחה הראשונה שלו בטפאו, היה עודד המום מכמה טוב ומוקפד האוכל. בסוף הארוחה ההיא נגש למטבח ושאל מי המפקד. כולם הצביעו בחשש אל עבר מי שבדיעבד הוא מזהה כשפית אביבית, והודה לה על הארוחה הטובה. אביבית חייכה מאוזן לאוזן. אם כן, לא מפתיע שהאוכל באוזריה כל כך מדוייק וטעים, מדובר באותן ידיים שאחראיות עליו. ושוב תודה!

פס הקול עתיר הדציבל באוזריה מקפיד שאף אחד לא ישאר עצוב או רדום והוא נע בין יווני למצרי, הורה היאחזות וברי סחרוף. הדמות שמופיעה בכרטיס הביקור של המסעדה ועל הטיח שבקיר הלבנים היא דמותו של ואסיליס ציצאניס, משורר ונגן בוזוקי יווני (לא שיש בוזוקי יפני…), שעל אף מה שנראה בציור, לא היה לו זקן צרפתי.

 

אוזריה *(התמונה לקוחה מעמוד הפייסבוק של המקום)

מטלון 44, תל אביב

פורסם בקטגוריה ביקורת מסעדה, הנל"צ (היינו, נהנינו, לא צלמנו). אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

השאר תגובה