לפני ארבע שנים הייתי בבריסל ליומיים קצרצרים ועסוקים בעיצומו של החורף, ובכל זאת הצלחתי להוציא מן השהות הקצרצרה הזאת שני פוסטים מכובדים ומעניינים (לנו ולשני קוראינו). נסיבות משמחות הביאו אותי שוב לבריסל והפעם עם סייעת טעימות ועם יותר זמן פנוי. בניגוד לפעם הקודמת, הפעם החלטתי לשים את הבירה בצד ולדגום את מסעדות העלית של בריסל.
העיתוי (שישי-ראשון – חלק מן המסעדות הטובות סגורות בשבת-ראשון), הגאוגרפיה ומבנה התפריט קבעו במידה רבה את הבחירה הסופית בשתי המסעדות שהחלטנו לבקר. מסיבות בלייניות בחרנו גם ללכת לאכול צהרים במסעדות הטובות, ואת הערבים להשאיר למסעדות המסורתיות. כך, למשל, פסלנו מסעדת שני כוכבים מהוללת שהיתה ממוקמת בצורה נוחה ביותר מול מלוננו, בגלל שתפריט הצהרים שלה היה קבוע לשני הסועדים ולא אפשר לנסות מבחר רחב יותר מן התפריט.
מבין מסעדות שני הכוכבים בחרנו ב-Sea Grill, אשר בדומה למסעדות מכוכבות רבות ממוקמת במלון. התרשמתי מאתר המסעדה שמדובר במקום בעל מראה יוקרתי, אבל לא היינו ערוכים למה שראינו כשהגענו. ראשית, הכניסה למסעדה היא דרך הלובי של מלון רדיסון, אשר, איך נגדיר זאת? לא נראה לי שאוכל להרשות לעצמי אי פעם להתארח בו. לפני המסעדה ישנו נחל קטן עם דגי זהב ועוברים גשר קטן כדי להגיע לשערי המסעדה, אשר נמצאת מאחורי קטע חומה משומר מימי הביניים – והכל בתוך המלון, כן? המסעדה עצמה ענקית וכוללת מספר חללים מעוצבים ביותר, וכן בר מרשים מאוד. גודל החללים מנוצל היטב כדי להושיב את האורחים עם מרווחים גדולים בין שולחן ושולחן. האירוח הוא מן הסוג הקפדני והמלחיץ. כל הצוות לבוש בחליפות, המלצרים מזיזים את הכיסאות במהלך ההושבה וליד כל שולחן ישנה כוננית להנחת תיקי יד ושאר הדברים הקטנים שבד"כ מגיעים אתם לשולחן. המלצר הראשי מבוגר ושולט ביד רמה בכל פרט הכי קטן של האירוח. הרגשנו קצת שלומפרים, אבל קבוצת גברים מקומיים שישבו במרכז המסעדה היו לבושים עוד פחות מאתנו, כך שהרגשתנו השתפרה.
הסועדים האחרונים זוכים לצלם תצלומי פנים סטריליים כמו של יח"צ
כאמור, אחד המרכיבים שצמצמו את רשימת המסעדות היה תפריט צהרים שמאפשר בחירה מסוימת. כאן מציעים תפריט צהרים של שלוש מנות בעלות של 65 אירו. בכל קטגוריה ישנן שתי מנות לבחירה – נוסחה מנצחת לשני סועדים.
רע: קרם שרימפ טוב: צלופח מעושן וכבד אווז
כמו בכל מסעדה ברמה הזאת, קיבלנו מספר פתיחים שאינם בתפריט ושהפגינו באופן חד משמעי את הכיוון הקולינרי עליו מרמז שם המסעדה: מיטב פירות הים והדגים. הפתיח הראשון היה רע. רע מאוד. היתה זו מעין סוכריה על מקל של קרם שרימפ דגי להחריד. זה היה כ"כ לא טעים שחיפשתי ישר משהו להוריד את הטעם הרע. למרבה המזל בדיוק הגיע הבקבוק הקטן של הריזלינג האלזסי הנהדר של יקב Hugel והמצב השתפר. למען האמת מכאן המצב רק הלך והשתפר עד לסיומה האקסטרווגנטי של הארוחה. משעשע החך הבא הורכב מצלופח מעושן, מרכיב שראיתי בתפריטי מסעדות טובות רבות ושבאמת נתקלנו בו גם במסעדה השניה, וקרם של כבד אווז. צלופח הוא אחד הדגים הטובים ביותר לעישון וטעמו עדין להפליא. זו הסיבה שהשידוך שלו עם כבד אווז עובד.
חבל ששכחתי לבזוק מלח: טונה כאן לא חסר כלום: סשימי בס ים
המשעשעים הבאים עברו באופן החלטי לים: מדליונים של טונה צרובה עם לחם שחור מדיו דיונונים וסשימי בס ים עם ציר דגים מוקרם. הסשימי היא נהדר, אבל למדליוני הטונה חסר קצת תיבול. רק לאחר שסיימתי את שלי הצעתי לשותפתי לתבל מעט את שלה במלח הים שהגיע לשולחן עם ערכת הלחמים והחמאות. זה עזר. אפרופו הערכה, היא כללה חמאה בתיבול שרימפ, שהיתה ימית מאוד במובן החיובי של המילה. ממבחר הלחמים שהציע המלצר בחרתי בלחם זיתים ובלחם יין אדום, ושניהם היו טעימים להפליא עם חמאה זו.
המנה הראשונה שלי כללה כמרכיב עיקרי מקרל כבוש קלות עם סורבה תפוחים, בשר אויסטר קצוץ וקוויאר (שכחתי לשאול איזה). המלצר מזג על המנה לאחר רוטב אויסטרים מוקרם שהשלים אותה היטב. מנה רעננה ונהדרת בה הקוויאר שימש כתבלין יעיל מאוד.
למרות זאת, המנה שממול היתה טובה יותר: סקלופים מבריטני עם קונפי עולש, עולש טרי ורוטב פירות ים צלויים. כמו תמיד עם סקלופים, מנה זו עמדה ולא נפלה על הטיגון המהיר והחזק של הסקלופים, כך שטעמם האגוזי-מתקתקת בא ליד ביטוי ומרקמם היה פציח ונימוח. כל שאר מרכיבי המנה השתלבו יפה.
זה המקום לציין דבר שמדאיג סועדים רבים: המנות אינן קטנות. לקראת סוף האחרונות התחלנו אפילו לחשוש מאפקט ההאבסה המוכר ממסעדות ישראל. למרבה המזל הדבר לא קרה וראינו כאן הדגמה נוספת לאופן שבו מסעדות ברמה הזאת יודעות לרוב ליצור ארוחות שאינן קמצניות, אבל גם אינן חונקות את הסועדים.
בין שלל המרכיבים גזרים גמדיים מוזרים
המגמה של מנה טובה יותר בצד השני של השולחן חזרה על עצמה גם בעיקריות. פילה בס הים עם שלל פירות ים ורוטב בורדלייז היה לא פחות מנפלא. השימוש ברוטב יין אדום עם דגים ידוע באזור בורדו ותמיד נראה לי מוזר, אבל כאן ראינו היטב כמה השילוב הזה מוצלח, ואפילו עם פירות ים. כל אחד מפירות הים הקטנים והספורים שהיו במנה נעשה בצורה המתאימה לו. בלט במיוחד הדיונון הקטן, אשר נחתך מבחוץ בתצורת רשת מיניאטורית אשר נפתחה בצורה יפה בטיגון המהיר שלו. במנה היו גם גזרים מעושנים עגלגלים שכמותם טרם ראיתי ושהיו טעימים מאוד. שלמות.
מנת פילה דג הזהבון האטלנטי שלי היתה טובה, אבל פחות מרגשת. מלצר לבוש כפפה לבנה מזג עליה עם ההגשה רוטב ברנייז עם פטריות פורצ'יני, אותו הוא כמובן בחש היטב ברוב טקס לפני המזיגה. אולי טעמו השתלטני של הטרגון ברוטב קצת הפריע לי, ואולי הטעמים המעט חלשים של דג זה. הדבר שכן הרשים במנה היתה הקונסטרוציה שליוותה אותה ושהורכבה מפרח וגבעולים של ארטישוק גמדי, מקונפי תפו"א וממניפות שאינני זוכר ממה נעשו.
העמוד התומך של האנדרטה לזהבון האטלנטי
זו היתה אחת המנות המהונדסות ביותר שאכלתי אי פעם ואהבתי את האופן בו פרח הארטישוק תמך בחלקו הדרומי של מה שנראה כמו אנדרטה לדגים.
לקראת סוף הארוחה קרה דבר שעוד לא קרה לי במסעדה מעולה: השף איב מטאן הופיע לפתע ליד שולחננו כדי לשאול איך היה. נתפסנו לא מוכנים ומלמלנו את שבחינו על האוכל המעולה. אחר כך הצטערתי שלא שאלתי אותו כמה שאלות, אבל ככה זה כשהשף מתקיף בהפתעה.
עגלת הגבינות וסועדים יותר מרושלים מאתנו מבחר מייצג
למנה עי ניתן לבחור פלטת גבינות מתוך עגלת גבינות מרשימה ביותר. המלצר כמובן ידען גדול בתחום ותהליך הבחירה מהנה למדי, אבל אני לא אוהב לבחור פלטת גבינות במסעדה. מדובר במוצר מוכן שהמסעדה לא עושה אתו כלום, מלבד לבחור ולהגיש אותו. זה קצת כמו מנה אחרונה תל-אביבית שמגיעה מאיזו קונדיטוריה מרכזית שזה עיסוקה. לכן היה ברור מראש שאבחר בקינוח שוקולד "קאראט".
אני עדיין בטיפול גמילה מן הקינוח הזה
אוי אוי אוי. אם הייתי יודע להכין קינוחים כאלה לא הייתי מעלה בדעתי להציע גבינה. כמו שאמרתי למלצר כשהוא שאל אם היה טעים, "המנה הזו צריכה לקבל את פרס נובל". רק אומר שהשילוב של שוקולד מעולה במספר צורות צבירה עם דובדבנים ואגסים במספר צורות צבירה, ולבסוף שתי ספירות אלכוהוליות עשו את המנה הזאת לבלתי נשכחת.
עם החשבון הגיעה פלטת מתוקים עם פיננסייר, מיני-נפולאון, פרלינים ומקרונים – כולם נפלאים וראויים ביותר להרכיב מנה אחרונה בפני עצמה.
בנוסף לטיפ של 5% (בבלגיה – כמו בצרפת – מקובל לעגל את החשבון למעלה) ארוחת הצהרים הזאת עלתה 166 אירו. למרות ההסתייגויות שעלו פה ושם, בכללותה היתה זו חוויה נהדרת. השירות הסופר-מוקפד אמנם מלחיץ מעט, אבל גם נחמד שמישהו טורח סביבנו כל כך מדי פעם. במיוחד כיף שלא צריכים לשטוף כלים אחרי האוכל. מה שסייע לי קצת להתמודד בקלות ראש מסוימת עם השירות היה ביקור בשירותים בהתחלה. שמחתי למדי לראות ידית דלת רופפת בכניסה, אסלה קצת מתפרקת בפנים וחוסר סדר ליד הכיור. יש! אחרי ככלות הכל, גם המקום היוקרתי להפליא הזה הוא בשר ודם.
מגניב.
אפיתי פעם לחם עם יין אדום ויצא נורא. הנחתי שזו גחמה דבילית שלי, אבל אני מבין שזה דבר מקובל.
שמתי לב שעולש מככב במסעדות מישלן רבות. לא הצלחתי להתחבר למרירות הזו שלו.
עולש הוא סוג של ירק לאומי בבלגיה. הוא הולך יופי בסלט עם פרי הדר כלשהו, גבינה כחולה ואגוזים. לבד גם אני לא מתלהב ממנו.
איזו חוויה. בתור לא חובבת דגים ופרות ים, מזל שאין ריח לכתוב, יכולתי להנות מכל מנה ומנה. ברור לגמרי למה קשה לך להתאושש מהקינוחים. הייתי באה לשם רק בשבילם. כתבה מאלפת ותמונות נהדרות. יופי לכם.
הכל נראה מדהים!!! נחמד מאוד לטייל בעולם ולחוות חויות כאלה טובות. התמונות של המנות מצוינות ומעלות בי רצון לקפוץ לבריסל לארוחה טובה…