מזן בירה כמעט נכחד הפך האייל ההודי הבהיר לאחד מסוגי הבירה הפופולאריים והנחשבים ביותר בסצנת בירות הבוטיק. לרגל צאתן לשוק של שתי בירות IPA ישראליות חדשות החלטתי לארגן לעצמי אירוע טעימות של בירות IPA ישראליות. הזמנו לאירוע גם שתי אורחות מן המולדת הישנה של בירות אלו.
רבות נכתב ונאמר – גם בשפונדרה – על אותה בירה. ע"פ הנרטיב הסטנדרטי של מבשלי ה-IPA , הבריטים יצרו בירה חזקה במיוחד שתוכל לעמוד במסע הארוך ללא קרור מאנגליה להודו ולהרוות את צימאונם של חיילי האימפריה. כמו במקרים רבים, גם בסיפור זה יש גרעין אמת לא קטן, אבל כשבודקים את הפרטים הסיפור הרבה יותר מעניין.
מוצאה של הבירה ההודית מן העיר ברטון על נהר טרנט, אשר נמצאת במרכז אנגליה. קיומו של מעיין מים איכותיים ומיקומה על צומת דרכים הפכו את ברטון למרכז חשוב של ייצור בירה בתחילת המאה ה-18. עד מהרה פותח בעיר סוג של בירה חזקה במיוחד ועשירה בכשות, אשר ניתן היה לשמור ואף לישן לאורך זמן. מבשלות העיר ניצלו היטב את היכולת להעביר סחורה בנתיבי המים הפנימיים של אנגליה אל נמלי החוף המזרחי כדי לייצא את האייל הבהיר העמיד שלהן אל מחוץ לבריטניה. רוסיה היתה אחד מיעדי הייצוא החשובים, אולם כאשר התדרדרו היחסים עם בית המלוכה שלה, שוק זה נסגר ומבשלות ברטון חיפשו שוק ייצוא חדש. באותה תקופה ביססה את מעמדה חברת הודו המזרחית – מקבילתה בת המאה ה-18 של ענקיות כמו מייקרוסופט, אנרון ו-BP מבחינת עושר, גודל, שיטות עסקיות ורשע. החברה, אשר נוסדה ב-1600 בצו של המלכה אליזבת ה-I כדי לייבא פלפל ממזרח אסיה, הפכה לסוכנת העיקרית של ההתפשטות האימפריאלית הבריטית במזרח. תוך שהיא מקדמת את פעילותה המסחרית בהודו ודוחקת משם את הפורטוגזים, שהיו עד אז שליטי הסחר הבלתי מעורערים באזור זה, הגדילה החברה את מנגנון הניהול והשיווק שלה בתחנות הסחר. חלק ניכר מהניהול והשיווק התבסס על כוחו הצבאי של John Company, כפי שכונתה החברה, ולא בחיבה יתרה. כוח זה גדל בהתמדה ובמהלך המרד ההודי של 1857, אשר הביא לחיסול החברה, מנה צבאה יותר מ-350,000 חיילים – רובם מקומיים. רק כדי לשים דברים בפרופורציות, באותה תקופה מנה הצבא הפרוסי, שהיה אחד החזקים באירופה, רק כ-150,000 חיילים.
מסדר של חיילים מקומיים של חברת הודו המערבית, בנגלור, 1804 (מקור: ויקיפדיה)
אנשי החברה הראשונים שהגיעו להודו הפגינו מאפיין בולט של תיירים רבים הנוסעים לחו"ל: השאיפה לקחת איתם חלק ניכר מסביבתם התרבותית. הדבר בא לידי ביטוי בין השאר בנטייה לשתייה מוגזמת של משקאות אלכוהוליים שהיו נפוצים בבריטניה. האקלים החם לא אפשר ייצור יין או בירה ולכן היה צורך להביא מאנגליה אספקה נכבדת של משקאות. תחילה היו אלה בעיקר יינות צרפתיים, אבל המהפכה הצרפתית ב-1789 הביאה להתדרדרות היחסים עם צרפת ומקור זה התייבש. בייאושם הגבירו אנשי החברה את צריכת המשקה המקומי, האראק – משקה אלכוהולי חזק שהופק מעסיס עצי דקל שהונח לתסוס תחת השמש הקופחת. הסטנדרטים הירודים של ייצור המשקה גרמו לכך שהוא הפך לגורם התמותה מספר 1 של אנשי החברה בהודו. כאשר התברר להנהלת החברה בלונדון כי אנשיה הולכים ונכחדים בגלל תאוות האלכוהול שלהם, הוחלט לנסות לשלוח אליהם כמויות גדולות של משקה פחות מסוכן. החברה גיששה אצל מבשלות ברטון והללו, אשר בדיוק חיפשו שוק חדש לבירות שלהן, שמחו להיענות. הבירה היחידה שהתאימה למסע הימי הארוך אל הודו סביב כף התקווה הגדולה היה אותו אייל בהיר וחזק. התברר כי באמצעות תוספת כשות ניתן לשפר את עמידותה של הבירה וכך החלו לייצא אותה להודו. הבירה היתה מרירה וגסה למדי בצורתה המקורית, אולם בתחילת הייצוא התגלתה תופעה מופלאה: לא רק שהבירה לא התקלקלה במסע הארוך ונטול הקירור, טעמה אף השתבח. המרירות החזקה שנתנה הכשות התמתנה והתעדנה, והבירה קיבלה עושר טעמים יוצא דופן. עד מהרה נודע סוג זה של בירה כאייל בהיר הודי.
עמק הסיליקון של הבירות: המבשלות הגדולות של ברטון, סביבות 1880 (מקור)
כך התפתח עסק סיבובי יוצא מן הכלל. אוניות הסוחר הפליגו עמוסות בירה מאנגליה וחזרו מהודו עמוסות בסחורות. לצד סחר הכותנה, היה זה אחד המנועים הכלכליים העיקריים של המהפכה התעשייתית. עד מהרה הבירה הפכה פופולרית אף בתוך בריטניה ומבשלות ברטון גלגלו מיליוני פאונד מדי שנה הודות לפלא ההודי.
קרנה של הבירה ההודית המיוחדת הלך וירד לאחר שממשלת בריטניה השתלטה על נכסי חברת הודו המזרחית בעקבות המרד ההודי של 1857 ותליית האשמה בחברה. הצמצום המסיבי של המנגנון הבריטי בהודו ושינויים בהרגלי הצריכה ובטעם הביאו להיעלמותה הכמעט מוחלטת עד אמצע המאה ה-20. מספר מבשלות אנגליות אמנם המשיכו לייצר בירות שנשאו את השם IPA, אולם רובן היו בירות חלשות ושונות לגמרי מן המקור.
מי שהחזיר את הבירות הללו לחיים היתה תעשיית בירות הבוטיק האמריקאית במהלך שנות ה-90. במעין התרסה ליצרנים הענקיים ולבירות הלאגר הסטנדרטיות והקלושות שלהם, חיפשו המבשלים האמריקאים בירות חזקות ועשירות וכך הועלו מתהום השכחה מתכונים ישנים של הבירות המיוחדות של ברטון. העניין בבירות אלה התחזק ברחבי העולם וגם מבשלות הבוטיק הישראליות החלו ליצר אותן. בעבר דיווחנו בקביעות על בירות מסוג זה שנתקלנו בהן באירועי בירה – כולל באירוע שהוקדש לבירות IPA בנוסח אמריקאי.
אחרי המבוא ההיסטורי הארוך, ניגש לטעימה. החלטתי לפתוח עם שתי IPA בריטיות שניתן לקנות בארץ, כדי לראות מה יודעים הבריטים לעשות כיום עם הבירה אותה הם המציאו. מעניין לציין ששתי הבריטיות מגיעות בבקבוקי חצי ליטר בשעה שכל הישראליות נמכרות רק בבקבוקי שליש.
Traditional Scottish Ales (TSA) ROK IPA – זה לא נשמע טוב: IPA סקוטית. החשד רק גבר לאור אחוז האלכוהול הנמוך (4%). זה קצת מפתיע כי חיפוש במרשתת גילה שמדובר במבשלה קטנה וחדשה יחסית, אשר שינתה את שמה לא מזמן ונקראת עכשיו Black Wolf Brewery. יחד עם זאת, זוהי דוגמה טובה להתדרדרות ה-IPA באנגליה לאחר מלה"ע הראשונה, כאשר המיסוי הממשלתי הגבוה על בירה גרם ליצרנים להפחית בצורה חדה את חוזקה האלכוהולי. לבירה זו טעם שטוח שמזכיר יותר לאגר מאשר את הבירה העוצמתית ששייטה להודו. מרירות קלושה מצביעה על תכולת כשות נמוכה יחסית.
בירה קלושה למדי, אבל צבעה כנראה נכון צבע נכון וטעם חביב ביותר
Fuller's IPA – המשכתי עם דוגמה לניסיונות של מבשלות בריטיות – כולל הגדולות – להחזיר עטרה ליושנה. ע"פ מקורות אינטרנטיים, מדובר בבירה המיוצרת ע"י אחת המבשלות הגדולות באנגליה בעיקר לצורך ייצוא לארה"ב. אם זה המצב, ברור שהיא מכוונת בעיקר אל חובבי הבירות האמריקאיות החדשות והאיכותיות. חוזקה 5.3% והדבר ניכר בטעם, אולם עדיין אינו מתעלה לרמת האלכוהול הטיפוסית של בירות אלו. צבעה אדמדם ויש לה מרירות בולטת של כשות. זוהי מרירות מורכבת הפותחת טעמים נוספים ומעניינים. בירה חביבה.
המועמדות הישראליות ("אם אזכה, אפעל לקידום שלום עולמי")
מכאן עברנו לישראליות. מצאתי בחנויות בסה"כ חמש בירות IPA ישראליות. מלבד אחת, מייצרות אותן מבשלות בוטיק מבוססות יחסית. חשוב לציין שבאופן כללי, בירות ה-IPA הישראליות מייצגות מבחינה סגנונית יותר את ה-IPA האמריקאיות מאשר את הבריטיות.
כָבַּרָה IPA – מדובר במבשלה חדשה מקיבוץ מעגן מיכאל שבהיצע שלה כרגע שלוש בירות. עם חוזק של 6.4% הבירה של כברה עומדת בתנאי יסוד חשוב של ה-IPA. צבעה ענברי כהה יחסית. יש לה ניחוח בולט של כשות ומרירותה ניכרת בטעם. בסיומת יש חמיצות פירותית מסוימת, אשר אכן מזכירה אשכולית, ככתוב על התווית. באופן כללי לא הותירה רושם מיוחד.
רונן, ההודית המכוערת – פתחנו עם אחת מחלוצות ה-IPA הישראליות, אם לא הראשונה שבהן. השפעתה האמריקאית ניכרת בצבעה הכהה ובטעמי הכשות הניכרים והמגוונים. יש לה מרירות ראשונית פירותית אשר הופכת לאכזרית וקצת קשה מדי עבור טועם זה בסיומת. ברוטליות זו ניכרת גם בתכולת האלכוהול הגבוהה שלה (6.5%). בירה זו לא תשאיר אף אחד אדיש.
שימו לב לטורבן על ראש האריה הפוקוס הוא על הגבינות ובצדק
שפירא IPA – חבר הגדיר את המבשלה הזאת כמקבילה של יקב רמת הגולן בעולם המבשלות. כל הבירות של המבשלה הזאת מצוינות ולכן התרגשתי במיוחד לראות שגם מבשלת בוטיק שנמצאת כבר בזרם המרכזי החליטה להוציא בירת IPA. המבשלה הזו עושה משהו מאוד נכון, וגם כאן יצאה להם בירה יוצאת מן הכלל. מרירות כשותית מאוזנת היטב, רמז פירותיות הדרים וטעם מתובלן היטב. למרבה הפלא בירה חזקה זו (6.5%) קלילה למדי ומתאימה להפליא לקיץ. עוד נחזור אליה.
מלכה, הינדי – חוזקה 6.2%, צבעה חום ומרקמה סמיך. אמנם רוב בירות הבוטיק הישראליות אינן מסוננות, וחוסר סינון הפך למעין תו איכות בשנים האחרונות (ראו למשל את הבירה הלא-מסוננת שהוציאה גולדסטאר), אבל לא צריך להיסחף. זוהי בירה מעניינת, אבל בסיומה מרירות מעט לא נעימה וכן מרקם סמיך, אשר כלל בבקבוק שלי משקע פירורי ולא אסתטי.
הרצל IPA וזה… – מבשלת הרצל הנפלאה ידועה בבירות הנועזות והקיצוניות שלה וכך גם במקרה הזה. עם חוזק של 7% זוהי הבירה החזקה ביותר שנדגמה. שתיתי אותה לבראנץ' של יום שישי והיא התאימה להפליא לפלטת הגבינות המשובחות. היא עשירה בטעמי ובניחוחות פרי, ואני מכיר לפחות אשה אחת שאוהבת אותה מסיבה זו. יחד עם זאת, הטעם הפירותי משולב עם מרירות אופיינית ל-IPA האמריקאיות ועם סיומת מתקתקתה מתונה. עושר הטעמים שלה וסמיכותה מרתקים.
הגיע הזמן לסיכומים. במבחן ההשוואתי הבירות הישראליות עמדו יפה מאוד מול שתי הנציגות הבריטיות. יחד עם זאת, יש לשים לב כי באופן כללי בירות ה-IPA המודרניות, ובהן הישראליות, אינן מייצגות בהכרח את הסגנון המקורי. הדבר ניכר בייחוד בצבען. בשעה שהמקוריות היו בהירות וצלולות יחסית, הבירות העכשוויות בד"כ כהות ועכורות. מבחינת נפח האלכוהול הבירות הישראליות עומדות בסטנדרט המקובל לגבי ה-IPA הקלאסיות. לגבי הטעם, קשה לדעת. טעמתי בירות IPA מודרניות רבות, אבל אינני יודע איזו מהן מייצגת בטעמה יותר מכל IPA קלאסית.
מבחינתי שתי הנציגות הירושלמיות, שפירא והרצל, זכו במקום הראשון בטעימה רוחבית זו. לאור היכרותי הטובה עם המבחר של שתי המבשלות, אין כאן הפתעה גדולה. שתי הזוכות מקבלות אם כך את פרס שפונדרה לבירה יפה לשנת 2015.
סגנון בירה נפלא, לטעמי. אני חובב מושבע של ההודית המכוערת של רונן.