כשהיינו ילדים, בחצר שמאחורי ביתנו גדלו סרפדים. מהר מאוד למדנו להתרחק מהם. הרי אין חכם כבעל ניסיון ואפילו ילד קטן מבין אחרי התקלות בודדה עם עליו הקוצניים של השוטה הזה ששומר נפשו ירחק. כמובן שאף אחד לא העלה בדעתו להכניס את זה לפה.
לפני שנים נתקלתי באזכור של מרק סרפדים והתקשיתי להאמין מדוע מישהו העלה בדעתו להכין מהעשב הזה מרק. מקריאה מאוחרת בספר על הקולינריה של איטליה למדתי שהאיטלקים מכינים מיני מאכלים עם סרפד. חשבתי לעצמי שאם האיטלקים עושים זאת, אולי יש דברים בגו והחלטתי לבשל סרפד בהזדמנות הראשונה שאתקל באחד.
כך הוא נראה בטבע. ירוק, תמים וחסר קוצים
מי שעוקב אחרי הבלוג הזה יודע שבשנים האחרונות פיתחתי משיכה סוטה אל מיני עלים ועשבים שאפילו עיזים לא מחבבות. באחד מטיולי בהר איתן נתקלתי במקבץ גדול של סרפדים קוצניים כהלכה. באמצעות שקית ניילון אספתי כמות של עלים ותוך כדי כך למדתי לקח חשוב. ברוב המתכונים למאכלי סרפד כתוב שיש לקטוף אותו באמצעות כפפות גומי. זאת עצה שיש לקחת במלוא הרצינות. שקית ניילון עבה אולי מגנה מפני הקוצים הרכים יחסית של העלים, אבל על הגבעול ישנם קוצים נבזיים במיוחד. שתי דקירות שחטפתי כאבו כהוגן. עם אצבעות דואבות הכנתי רוטב סרפד וזעפרן איטלקי מן הספר הנ"ל. יצא לא רע, אבל חוששני שלא הודות לסרפד.
הירוקים הקטנים שברוטב מגיעים מן הסרפד
בשלב הבא הכנתי מרק פטריות וסרפד. הגרסה הראשונית, בה הותרתי את המרכיבים הבסיסיים מוצקים יחסית התגלתה כלא מוצלחת. אחרי ריסוק בבלנדר יד (כלי חשוב ביותר במטבח) המרק הפך לאכיל יותר, אבל תרומת הסרפד לטעמו היתה שולית – אם בכלל. למען האמת, תרומתו העיקרית היתה הענקת צבע של אתם-יודעים-מה למרק.
לסיכום, במידה ואתם מתעקשים לבשל עם הזיפת הזה, הרי צרור עצות מעשיות:
כן, אני יודע: צבע הכפפות מביך, אבל זה מה שהיה בבית
1) בצאתכם לקטיף הצטיידו בכפפות גומי, בשקית אחסון עבה, בסכין טובה ובהרבה רספקט למנוול הזה. נסים קריספיל מספר ב"ילקוט הצמחים" כיצד הוא ראה פלאחים קוטפים סרפד בידיים חשופות ומגישים לפה את הגבעול כמות שהוא. אל תנסו זאת בבית.
גם בבית הוא ממשיך לדקור ולכן נמשיך להתמגן בכפפות
2) המשיכו לנקוט משנה זהירות גם אחרי שמגיעים הביתה ומכינים את העלים לבישול. זה שהגענו הביתה לא אומר שהם מפסיקים לדקור. יש להמשיך להיעזר בכפפות הגומי.
שטיפה. שימו לב לקוצים שעל הגבעול. אלה עוד עדינים יחסית לקוצים שעל גבעול ישן
3) העבירו את העלים למסננת ושטפו אותם היטב. הצמח הזה נוטה לגדול בקרקע עשירה בחנקן ובזבל ולכן יש לשטוף אותו ביסודיות.
4) כדי לנטרל את הקוצים ואת החומצה הצורבת שבהם יש לחלוט את העלים 2-3 דקות במי מלח. לאחר מכן שוטפים אותם במים קרים, מסננים וסוחטים מעט.
אפקט התרד: זה מה שנותר מחופן עלים אחרי חליטה
5) כל מתכון של עלי סרפד שראיתי כלל קיצוץ דק או ריסוק של העלים. כנראה שכך מבצעים וידוא הריגה לקוצים.
6) אומרים שלסרפד יש שלל תכונות רפואיות ומבריאות. אז אומרים.
כשיהיה לך רגע פנאי אתה מוזמן לעשב אצלי מאחורי הבית.
מעניין אם יש מתכונים בהם טעם הסרפד מרכזי יותר בתבשיל. אולי טיגון בחמאה ושום?
דני, בוא ניפגש ואנסה לרפא אותך מהסטייה הזו… אבל רק אם אתה באמת רוצה…
הרוטב אכן נראה טעים.
וואי קורע, אהבתי את הכתבה.
נראה שחבל על כל המאמץ בשביל ה(לא) טעם שיוצא.
באתר בידיים יש עוד כמה רעיונות וביניהם זה שלדעתי ידגיש את טעם הסרפד – פסטו.
אורי מאיר-צ'יזיק מציע להכין קציצות סרפד עם בצל, פירורי לחם וביצה, או קיש. את הזרעים הוא ממליץ לקלות ולאכול שלמים או טחונים.
בתור מענה רפואי לצריבות הוא מציע לטפל בסודה לשתיה עם מים.
מתכון של אקליפטוס לקובה סרפדים ודגים.
עברתי על הרבה מתכונים למאכלים עם סרפד, אבל אני מעריך שברובם טעמם אינו משתנה. מטעימה של העלים לפני שילוב במנות, כולל אחרי המלחה (מלח מפתח לפעמים טעמים), טעמם נותר חיוור. עדיף אם כבר להשתמש במנגולד או בתרד.
אותה הבעיה של החובזה. אין לה טעם, אבל היא בריאה.
בדיוק רציתי לכתוב לכם שיש פה באזור שלנו מלאאא חובזות ושאולי אתם יודעים מה עושים איתם ואולי רוצים לבוא לקטוף ולהכין עם זה משהו, אבל אני רואה שעודד הקדים אותי וכתב שאותו דבר לגבי חובזה…
מרק – http://www.jonsbushcraft.com/nettle-soup-recipe.htm
אני מעריך שהטעם הטוב מגיע מהתפ"א, השום והבצל והצבע מהסרפדים.