אביב הוא ענין של השקפה
השנה אמרה לעצמנו הצמחונית שאת הפסחא אנחנו עושים בלונדון, לא יעזור בית דין. כי אם כבר ביצים וארנבים משוקולד, אז רק בלונדון. בפעם האחרונה שלי בלונדון, שגם היתה הראשונה, רשת מקדונלד'ס (שעוד לא הגיעה לארץ) נראתה לי כפסגת הקולינריה. בגיל 13 עשיתי עם אבא שלי ובן דודי סיור בכל אתרי החובה לתייר המתחיל (כן, הצטלמנו גם בגריניץ' על קו הצהריים). אחד מלהיטי האוכל של הנסיעה ההיא היה תפוח אדמה עם צ'ילי בקובנט גרדן.
אבא שלי, שהיה אדריכל הנסיעה, תכנן עבורנו טבלה מהודקת היטב, בה פרט מה נעשה בכל יום ובכל שעה, כמו שהוא נוהג לעשות לפני כל נסיעה חו"לית. אם אבא שלי עץ, אני תפוח. התכנונים שלי בנסיעתנו הנוכחית הסתכמו במפה עם נקודות ציון ממוספרות ולידה רשימה המפרטת מהי כל נקודה (בדרך כלל אוכל), מתוך כוונה לתפוס אזימוט כללי ואם במקרה עוברים ליד הנקודות המעניינות, לבדוק אותן. במשך ארבעה ימים חרשנו את לונדון בעיקר רגלית, מה שעזר לנו לא להעלות יותר מדי במשקל, כי למעשה נדדנו מפיקניק לפיקניק ומשוק איכרים אחד לרעהו כשמדי פעם נכנסנו למוזיאון או גלריה כדי לנוח ולעכל. להלן רשימה של מקומות שאהבתי.
תשמחו לדעת שיש בלונדון אוכל מעולה. אפשר לשכוח מהבישול הבריטי הנורא, זה השתנה מזמן. טעמנו, שתינו וראינו אוכל טעים ואיכותי ובשפע. כמעט תמיד יקר, אבל פה ושם גם במחירים סבירים, או דומים מאד לארץ. יש אווירת אורגני ואקולוגי בעיר ולצמחונית היה לומר על כך שזה נחמד מאד, אבל שהלונדונים עלו על הטרנד הלא נכון, משום שאין מספיק אוכל טבעוני בעיר. קשה לרצות אותה.
האביב של הלונדונים מזכיר מאד את החורף שלנו: קר, מעונן חלקית רוב הזמן ופעם בכמה ימים יורד קצת גשם. כמאמר הגששים (במילותיו של ניסים אלוני): "האנגלי, הוא לקח את הקרירות מכל העולם". אפילו לי היה קר, ואני, לא קר לי, אני. אפשר לספור על רגל אחת את מספר הגיבורים שראיתי מסתובבים בבגדים קצרים ברחבי הבירה האנגלית – בדיוק שני גברים ובחורה אחת, שבג'ינס שלה היו יותר חורים מג'ינס.
המראה רכה
לא עברו עלינו יותר מ-20 קטנות מרגע החניה בנתב"ג עד לקפה המובטח עם עוגיות הקוקוס הכשרות לפסח בטרקלין דן. כן, הפעם לא זכינו לעוגיות עם ריבה, כי בזמן שבכל העולם הנוצרים אוכלים שוקולד אנחנו נחנקים ממצות. בחנתי את התיירים הפזורים בטרקלין והיה מחמם את הלב לראות זוג דוברי צרפתית נוטלים מצה. אחרי הביס הראשון השתנו פרצופיהם באופן ניכר וניכר היה שהמחשבה שעברה להם בראש היתה "איזה אוכל מוזר יש לישראלים" (או שמא “מים! בבקשה, מים!!”). האשה ויתרה מיד והגבר האמיץ/טיפש כרסם חצי מצה שלמה, כל הכבוד. אני זללתי שלוש עוגיות קוקוס מתוך יאוש ושתיתי שתי כוסות קפה. גם בבר היין הנתב"גי לא היתה בירה מטעמי חמץ. נעלבתי.
בכניסה למטוס חברת אל על קידם את פנינו שלט המבטיח כי המטוס הוכשר לפסח באישור רב החברה. נשמנו לרווחה. ובעוד יגון אפלולי דכדך את קיבתי, רוני פיטרסון עודד את רוחי בהמראה, עם Sweet daughter of satan, מתוך דיסקו Rock’n’Roll Warrior. בקרב הטיטאנים בין רב החברה לנגן הבלוז ניצח האדם עם הגיטרה. ובמילים אחרות, אדם חכם היה זה שפסח על ארוחת הערב החמה שהוגשה מיד על ידי צוות המטוס. ותודה שטסתם כשר.
לגמרי במקרה
עם נחיתתנו על אדמת האימפריה הכריזה הצמחונית: "אני רוצה לראות את המסעדה של ג'יימי לגמרי במקרה". קראנו מילים חמות על האיטלקית של ג'יימי אוליבר, אבל מיקומה המזרחי מדי לא הסתדר עם התכניות הספונטניות שלנו. עם זאת, באחד הבקרים בנוטינג היל, עת חצינו את הכביש במידה רבה של ערנות (האנגלים, כידוע, מעט מבולבלים לגבי מיקומו הנכון של ההגה ברכב) מצאנו בגדה הנגדית של הכביש, נשקף בזגוגית פתאום הולך וקרב, מקום בשם Recipease, ששייך גם הוא לדוד ג'יימי ושלא הכרתי. למעדניה/מסעדה/קפה שתי קומות עם שני מטבחים פתוחים במרכזה של כל אחת, בהם עורכים סדנאות בישול. פרט לספריו הפזורים על השולחנות, אין יותר מדי "ג'יימי מרצ'נדייז" בשטח וזה נחמד. בחור טוב, ג'יימי, אבל האוכל היה מאכזב. המקום עצמו והרעיון שמאחוריו, מצד שני, מרתקים ותוכלו לקרוא עליהם באתר המרשתתי שלו.
“!I want chicken from where are you”
ברחוב Panton, על שם חנוך רוזן, מצאנו מסעדה הודית נחמדה מאד בשם Woodlands. היינו כמעט לגמרי לבד ושמחנו לראות זוג הודי מתיישב במקום. טעמתי לראשונה את הבירה ההודית Cobra, שהיא אנמית בדיוק כמו שהיא נראית, ועם זאת, מעט פחות משעממת ממים. כמנהגנו במסעדות הודיות, התבלבלנו מכל השמות בתפריט והזמנו טאלי, כדי ללכת על בטוח. בנוסף, קרפ כתום עשוי קמח עדשים ואורז ממולא ירקות. הכל היה טעים מאד והשרות מצוין. המטבל הטעים ביותר בטאלי היה של פאניר עם טיקה והגולב ג'מון (כדור מטוגן) לקינוח היה אוורירי ומתוק במידה. ההל שבסירופו היה מעט חזק מדי, אך טעים מאד.
בשר על הבוקר?
אם יש, למה לא? בארוחת הבוקר הראשונה במלון שמחתי למצוא נקניקיות קטנות מטוגנות, בייקון מטוגן וביצה מקושקשת. אני משוגע על הנקניקיות החמודות האלה שפוגשים בארוחות הבוקר האירופאיות ובעיקר את אלו המנוקדות ירוק. נראה היה לי מוגזם להוסיף גם חצאי עגבניות מטוגנים ושעועית. גם על הטוסטר לא פסחתי ונהניתי משילוב הטעמים והמרקמים על הצלחת. בשעתיים הבאות הצטערתי על זה, שכן תקפה אותי כבדוּת מהסוג הגרוויטציוני. לפיכך, אמרתי גומר לא להתחיל שוב את הבוקר בצלחת נוטפת שומן ובבקרים הבאים אכלתי קערת יוגורט עם פירות ומדגנים. ריח הטיגון אופף את הבוקר הלונדוני למשך כמה שעות ונדמה שכולם אוכלים נקניקיות ובייקון. בהתחלה זה נעים, אבל אחר כך קשה להפטר מהריח.
פלאפל עם תפוחים ופארק ללא מנגלים
(שלל צבעים טכניקולור בשוק Borough. למטה עגבניות “לב פרה” ב-8 פאונד לק”ג!)
יש בלונדון שווקי איכרים רבים. הם פועלים בדרך כלל בימים בודדים במהלך השבוע וכדאי לברר מראש מתי להגיע אל כל אחד מהם.
עליו כתב דני לפני שנה, הוא שוק מרתק וחובה לבקר בו אם אתם אוהבים אוכל. השוק מתעורר מאוחר יחסית, כשהגענו ערניים מדי ב-8 איי אם וחצי החלו הרוכלים לסדר את דוכניהם (השוק נפתח רק ב-10). ולמרות זאת, היו כולם חביבים והציעו לעזור, אפילו שעדיין לא הכל מסודר. קרואסון השקדים מהדוכן של מאפיית Oliver’s היה טרי ומשובח.
בשוק נמצאת מאפיית Bread Ahead, שהיא גם בית ספר לאפיה. מהנוף בחלונה ניכר היה שהחבר'ה מבעד לזגוגית דווקא התעוררו מוקדם וכבר החלו להוציא לחמים טריים מהתנור. דוכן עם מאפים ריחניים מפתים של המאפיה נמצא גם הוא במרכז השוק.
(מימין למעלה – לחמים באורך מטר וחצי בחלון של Bread Ahead)
בדוכן של הצרפתים חייכו אלי נקניקים יפהפיים וגבינות ריחניות. היה שם גם נקניק חמור, אבל לא היה לי האומץ לקנותו. רכשתי שלושה אחרים ב-10 פאונד ואני עדיין נהנה מהם. כששאלתי את אחד הבחורים איך הם עומדים בריח הזה במשך כל היום הוא ענה שהפיתוי הוא אכן גדול.
(למעלה: הדוכן של הצרפתים עם נקניקים וגבינות)
השוק צבעוני מאד, מגוון מאד, מרגש כל חובב אוכל ואסתטיקה, אבל יקר, אילען רבו, יקר!
כששבנו ביום האחרון לעשות השלמות נקניק וגבינות לפני חזרתנו היה השוק סגור בשל ענייני פסחא, מה חבל.
שוק האיכרים Partriges
פתוח בשבתות והביקור בו הוא חוויה נעימה במיוחד. על התענוג שבאכילת אויסטרים למדתי מדני, אך עד לאותו בוקר שמשי לא יצא לי לחוותו. הדוכן הראשון שמשך את עיני בכניסה לשוק היה הדוכן של Maldon Oysters ושמחתי להפקיר שם 5 פאונד בעבור חופן צדפות. ניסיתי אחת כמו שהיא, נטורל, ואת היתר חילקתי בין טבסקו, לימון וחומץ עם בצלי שאלוט. את חלקן בלעתי וחלקן נלעסו. מסקנתי הסופית היא שאין לי העדפה, הן טעימות לי כך וכך. היה נעים מאד להכיר.
באחד הדוכנים ניסה דוד אנגלי חביב לשווק לנו פלאפל. האירופאים אוהבים אותו קר מסיבה לא ברורה ולא היה לנו נעים לומר לו שזה יותר טעים כשזה חם וטרי. הוא מייצר פלאפלים ממולאים בתפוחי עץ, זיתים ועגבניות מיובשות ובעבר היה לו טעם נוסף – תמרים, אבל לא עוד. בחור טוב וחדור מוטיבציה, אבל לא מבין בפלאפל.
מגוון הדוכנים בשוק הזה היה מרתק ורכשנו לעצמנו מספר פריטים לפיקניק בצל ארמון המלכה. פאי בשר צבי עם בייקון ויין אדום של Pieminister היה מוצלח מאד, אם כי קר (בהוראות כתוב שיש לחממו, אבל לא הבאנו אתנו את מנגל הכיס שלנו). הצמחונית נהנתה מרול ויאטנמי, והגבינה הצרפתית שהתבשלה מעט בשמש נזלה באופן מושלם על הבגט הטרי. בטרם הספקתי לצלם זללנו כמה מטוגנים הודיים ופיתה מהדוכן המרוקאי של ננה. הצמחונית מציינת עוד לטובה את דוכן מטבלי האבוקדו. נו, שויין.
(מיצי, בוא! רוצה פאי?)
על הדשא שבפארק הירוק ליד הארמון לא היינו צריכים לתור אחר פינה בלי לכלוך או שאריות של כלבים, פשוט נקי שם. מצד שני, אין שם פחים, איך זה מסתדר ביחד? עניין של חינוך, כנראה. זה היה יום נעים במיוחד, אף אוכלוס לא נראה מנפנף על מנגלו ואף משפחה לא סימנה טריטוריה בסס"ל צהוב, או השמיעה מוסיקה אתנית בקולי קולות. היה מספיק מקום לכולם ולא היו מכות. משעמם.
ובנושא אחר, שמתי לב שלאנגלים יש הרבה עצי ערמונים והם חובבים גדולים של גינות ובירה. איך זה שהם לא עשו את הקישור המתבקש שהשכילו לעשות הגרמנים ולא בנו גני בירה? ולמה בארץ אין גני בירה? אולי צריך להתחיל לגדל פה ערמונים… מה שמזכיר לי, אני לא זוכר שהיתה בירה בשוק, חשוד מאד.
בדרך לשוק האיכרים של Pimlico
(סל גבינה בתנור המעדניה)
נכנסנו למעדניית Dayle’s Ford השייכת לחווה האורגנית Gloucestershire. ריח קקאו נפלא מילא את אפנו עם הכניסה למקום והיינו צריכים להתאפק שלא לקנות מזה ומזה ומההוא. בשוק האיכרים הסמוך, אגב, אפשר לאכול טוב וליהנות, אבל לא ממש כמו ב-Partriges. אין על פרטריג'ס.
שוק בהפתעה
כשיצאנו ממוזיאון Tate המודרני (והמשעמם), בסמוך לגלגל הענק, על הגדה הדרומית של התמזה, גילינו את פסטיבל "אכול את העולם". היינו בשוק שלא ידענו על קיומו ושכמעט פספסנו אותו בגלל הרפלקס שלי להתרחק מהמון סואן. איזה אוכל היה שם… עולמי! לא היה קל, המגוון הרב עשה לי סחרחורת ושוב התרשמתי מאד מאדיבות המוכרים, הסדר והנקיון על אף הלחץ וריבוי האוכלוסים. זה הלם תרבותי לישראלים. אני נבוך לומר שמה שגרם לי להוציא את המצלמה ולהתחיל לירות לכל עבר היה דווקא דוכן של אוכל צמחוני.
בדוכן המרשים מכל היה חזיר שלם צלוי בגודל של האיש שעמד וחתך ממנו, נעמדתי מולו בפה פעור לכמה שניות.
(כן, זו פיצה סגולה וכן, זה תנור בתוך ג’יפ)
בדוכן הפיצה של Born&Raised יצאו הפיצות מתוך תנור שנבנה בחלקו האחורי של לנדרובר דיפנדר. אני צריך כזה ג’יפ, דחוף!
(נקניקיות ענק, קבנוס יען, קונפי ברווז בלחמניית בריוש ועוד כמה מכוניות-דוכנים)
עוד שווקי אוכל בלונדון (לא תאמינו כמה יש!) – http://www.visitlondon.com/things-to-do/activities/shopping/market/food-market
בפרק הבא נשתולל בסוהו, נאכל פיצה של צליינים, סנגביץ’ ועוגות למכביר, נכנס לפאבים ונברר איפה יש שירותים טובים בעיר.
הוג רוסט! איזה מוסד אנגלי נפלא. איך עמדת בפיתוי של ארוחת הבוקר האנגלית בבקרים הבאים?
לא היה קל, אבל זכר הצרבת וריחו הדביק של השומן הזכירו לי להמנע. ניסיתי להכין טוסט עם נקניק וגבינה, אבל הטוסטר היה מהסוג המסיע ולא מהסוג המועך וזה לא היה זה.
במלון שלנו היתה מסעדה אסייתית ולכן בארוחת הבוקר היה גם אזור בבופה שהוקדש לנודלס עם תוספות. אני משוגע על נודלס, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לשים בצלחת את החוטים השומניים האלה.
היה עצוב לראות שהירקות הבודדים שהיו על השולחן היו מטוגנים קשות. לא היו ירקות טריים ולא זכר לסלט. זה אלמנטרי, אבל לא באירופה.