האביב שהאביב לו בלונדון – חלק שני

חדר הגבינות הסודי

IMG_20140421_182210a

לא הרחק ממעוננו הצנוע, בסמוך לתחנת התחתית High Street Kensington, מצאנו את אחד הסופרמרקטים הנחמדים ביותר שראיתי, Whole Foods Market, השייך לרשת שנמצאת גם בארה”ב וקנדה. גם להם יש עקרונות אקולוגיה ואורגניה מעניינים, כמו ללא מעט בתי אוכל אחרים בלונדון, ועל הפילוסופיה שלהם אפשר לקרוא באתרם. הפינה החביבה עלי בכל גן השעשועים הזה היתה חדר הגבינות שמוגן מפני ריח על ידי דלתות זכוכית גדולות. הכניסה לאקווריום העובש עלולה לעלות לכם בסחרחורת קלה, אבל היא חוויה שאין דומה לה. מול חדר הגבינות ניצבת עמדת תדלוק בירה לקחת הביתה, רעיון מקסים שאני מקווה שיצוץ בארץ (תדלוק יין כבר יש). במקרר הבירה מצאתי סטאוט שוקולד שהיתה נפלאה אחרי כל הצהבהבות האנמיות ששתינו.

 

SOHO

chinatown

הסוהו הוא אזור מרתק מכל מיני בחינות, בין השאר קולינרית. בצ'יינה טאון, למשל, לאן שלא תסתכלו תראו אוכל מעניין בחלון ראווה: ברווזים וחזירים צלויים, עוגות, פירות מוזרים, עשבים ותבלינים משונים שאני מת לנסות, אבל לא יודע מהיכן להתחיל. במכלת אחת קנינו לחמניה שחורה חמה מהתנור שהכילה אפר של במבוק ומולאה ב-custard. טעים! כן, כבר התחלתי לחפש מתכון, תודה על העצה.

 

  

קפה L’ETO  מציג ויטרינה עמוסה מגדנות ונראה שזה אחד המקומות הפופולארים בסביבה, שכן לא היה בו שולחן פנוי אחד לרפואה. נטלנו שתי עוגות (דומדמניות שחורות ופאדג' שוקולד עם אמרטו), כ-5 פאונד העוגה. התענגנו עליהן עם קפה על ספסל ליד הסוס הלבן שחונה ממול קשת האדמירליות, מרחק בטוח מההמון הזועם שגדש את כיכר טרפלגר לרגל "יום שישי הטוב". כמה רומאים מיסמרו שם לעץ בחור שבסך הכל אמר כמה טוב יכול להיות אם נהיה נחמדים אחד לשני לשם שינוי.

 

(הרומאים באים! הרומאים באים!)                               (הרבה מדי אנשים וטמבל אחד עם כובע קואלה)

עוד מקום לקחת אליו עוגות וקפה או בקבוק יין הוא כיכר (או יותר מדויק, ריבוע) סוהו. חזינו שם בצעירים רבים יושבים או שרועים על הדשא הלונדוני הלח עם בירה/יין/ג'וינט, מבסוטים מהחיים. ושוב, אף אחד לא הדליק מנגל. נעים ושמשי, אבל קר, רבכּ, קר! הקרחת שלי לא חיממה אותי מספיק אז בהזדמנות הראשונה קניתי כובע צמר עם דב קואלה ושני פומפונים שהייתם מצפים לראות על ילד בן 3. ובאמת, ילדה אחת כבת לא יותר מ-3 שראתה אותי הצביעה עלי בחוסר נימוס והתפוצצה מצחוק. אמרתי אותה לאמא שלה, כי היא התחילה בכלל. מגיע לה!

 

ברחוב Dean הסוהויי נמצאת פיצריית הצליינים (Pizza Pilgrims) המוצלחת, עליה קראתי המלצות מכאן ועד רעננה. בכניסה מספר מקומות ישיבה, אבל רוב המסעדה נמצא בקומת האנדרגראונד. על השולחנות, פרט למ"פ, הוצבו בקבוקי שמן זית עם פלפלים סודנים ואורגנו, דבר שגרם לי מיד לחבב את המקום. שתינו בירה Moretti (גם היא בסגנון עדות אנמיה) ואכלנו פיצה מעולה עם ברוקולי ונקניקיה (רק על חצי, כמובן) עם זרעי שומר. הצמחונית צפתה שלא תאכל הרבה ולכן לא הזמנתי לעצמי את "הפיצה האורחת" עם לב בקר, בטן חזיר ופפרוני. מחיר הפיצה 11 פאונד. להרפתקנים, המסעדה מפעילה גם רכב ירוק קטן שבחלקו האחורי תנור לבנים, אשר משנה את מיקומו בעיר לפי המפורסם באתר הפיצריה (גאוני!).

לקינוח הזמנו כדור גלידה וניל עם שמנ"ז ומלח גס, שילוב מופרע ונפלא כאחד. אינדיאניתנו הגדולה כבר המציאה משהו דומה עם יוגורט וחומץ בלסמי ואמנם, בלסמי מצומצם היה משתלב טוב בקינוח הביזארי הזה. ביום יפה אני ממליץ לשבת בקומת הכניסה, על כסאות הבר שמול החלון.

 

IMG_20140419_154758a

במעדניה של אוטולונגי בנוטינג היל קנינו שתי עוגות טעימות מאד ובדרך לפיקניק נוסף עברנו אצל פייר הרמה הסמוך. אחרי כל התשבוחות במרשתת היינו חייבים לראות, וכמו שמספרים על המקום, זה מוזיאון למתוקים, עם מחירים של גלריה. לא קנינו.

 

גם מוזיאונים

(גן בירה פוטנציאלי בגשם)

ראינו, אבל פרט לאחד לא היה בהם אוכל מעניין. במוזיאון ויקטוריה ואלברט, המרשים בפני עצמו (שמטתי לסת כשראיתי את עמוד טריאנוס), יש קפיטריה מרשימה מאד ואפילו חלק שמזכיר גן בירה. הכל נראה שם יפה וטרי וטעים, אבל המחירים מרקיעי שחקים.

 

מוכן לאכילה

 

אינני חובב רשתות מזון, אבל בלונדון יש כמה לא בלתי מוצלחות. אחת מהן היא רשת Prêt à Manger (מוכן לאכילה), שבתור התחלה, ידועה בשרותים הנוחים שלה. מעבר לכך, אפשר להתקל בסניף שלה כמעט בכל קרן רחוב, יש בה אוכל טעים במחירים סבירים, לשבת או לקחת, ואידאולוגיה שאני מסמפט. הם מצהירים כי האוכל טרי טרי בכל יום (מה שנשאר נתרם) ואינו מכיל משמרים, תוספים ושאר מרעין בישין. שני דברים שאהבתי שם במיוחד היו סלט ברווז בטורטיה ועוגת שוקולד פשוטה (fridge cake). את העוגה אני בהחלט מתכוון לנסות לשחזר. קראתי גם שיש הטוענים שהאוכל שם לא כזה בריא כמו שעושים ממנו.

  pubs

גם רוב הפאבים בעיר שייכים לרשת זו או אחרת, אפילו ששמותיהם שונים. ניתן לראות זאת בתפריטים האחידים. לא בקרנו בפאבים רבים ובאלה שכן ישבנו לא זכינו לטעום אוכל מוצלח כמו זה שדני סיפר עליו אך לאחרונה. הופתעתי לגלות שהפאבים האנגלים נראים כמו קלישאות הפאבים בארץ: מרוהטים בהרבה עץ ועם יותר מדי תמונות על הקירות. האסטרטגיה הנבונה בפאב היא לשלוח מישהו לתפוס שולחן ומישהו אחר לעמוד בתור לבירה. על הבירה משלמים לברמן ולוקחים אותה לבד, האוכל מגיע ממולצר. מחירי הבירה בפאבים ובסופרים דומים מאד לאלו בארץ, אבל מחירי היין והאלכוהול זולים בהרבה. כמו באירלנד וסקוטלנד (בהן דווקא בקרתי בלא מעט פאבים), נחמד לראות שאלו מקומות מפגש בסוף יום עבודה למשפחות וחברים ואפשר לראות שם גם ילדים קטנים, לפני אמבטיה וסיפור.

 

ספרים פה

לא רחוק מכיכר טרפלגר, בדרך Charing Cross, תמצאו חנויות ספרים רבות. אחת הידועות שבהן היא Foyles הענקית והוותיקה (נוסדה בשנת 1903) שהביקור בה מהנה ומיוחד לכל חובב ספרים. ספרי הבישול נמצאים בקומה הראשונה.

 

טיפ מהתחתית

כשלא הלכנו ברגל נסענו בתחתית. כרטיס oyster שרכשנו כבר בשדה התעופה הוזיל מאד את העלויות, משלמים עליו 5 פאונד פקדון וכשחוזרים להית'רו מקבלים אותם בחזרה.

IMG_20140418_190946a

לא יצא לנו, אבל יש בעיר רשת השכרת אופניים, בדומה לתל אופן התל אביבית, המכונה על ידי המקומיים Boris Bike, על שם ראש העיר, בוריס סקשיפשיצקי. דמי ההפעלה הם 2 פאונד ל-24 שעות, או 7 פאונד לשבוע. בנוסף משלמים לפי שעות רכיבה: חצי השעה הראשונה בחינם, רכיבה של חצי שעה עד שעה עולה פאונד אחד. יש המון תחנות השכרה וראיתי רבים שמשתמשים באמצעי תחבורה זה.

 

אני בתור!!

I'm British; I know how to queue. \ Arthur Dent, Douglas Adams

האנגלים, שהמציאו את התורים, בכלל לא מבינים אותם. התור שלהם לא מתחיל מהגב של הראשון בתור ולא לצדו, אלא לפחות מטר וחצי מאחוריו. הם עומדים בשקט, לא נצמדים אליך, לא דוחפים ואין להם "רק שאלה". מוזר. ניסיתי את זה בשובנו ארצה וקבלתי מבטי תמיהה הן מצד הנדחפים והן מנותני השרות.

 

WiFi חופשית

יש די הרבה בעיר, אבל לא חופשית כמו בארץ. מאידך, בשדה התעופה ובמבחר חנויות (גם סופרמרקטים) יש כרטיסי sim חד פעמיים של כמה ג'יגות לקניה. לא ניסיתי, אך מספרים לי שזה עובד.

 

ניווט

גוגל מפות עובד מצוין גם בלי אינטרנט, למרות שדי קשה ללכת לאיבוד בעיר המסודרת הזו. בשכונה הודית מוסלמית עצרנו לרגע לבחון את המפה ומנקה רחובות חביב מיד הציע את עזרתו בפענוח התעלומה. זה קרה כשחפשנו את פארק הקופסאות (“Ah, that thing!”), קניון שבנוי ממכולות. מצאנו אותו, אגב, אבל סגור לרגל הפסחא. אין דבר, בדרך לשם נכנסנו למכלת הודית מטמטמת שגם ממנה יצאתי בלי כלום מרוב התבלבלות מהמבחר.

 

היה כיף וטעים בלונדון ויש עוד המון מה לטעום ולראות בה. יש לישראל ולישראלים הרבה מה ללמוד מאנגליה והאנגלים, אבל גם ללמד אותם דבר אחד או שניים.

 

חלק א’

פורסם בקטגוריה אנגליה, ביקורת בירה, ביקורת מסעדה, בירה, בירה במחיר שפוי, גבינות, לחמים, מסעדות ובתי אוכל, סנגביץ', פיצה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

השאר תגובה