שיעור חלילית, כתה א' או ב', או ג'. היה לי ברור שאני הולך להיות ממש טוב בזה. נאלצתי ללכת לשיעורים, כמו כל הילדים בארץ באותן שנים, אבל הייתי לא בלתי מוסיקלי. בואו נאמר שאף אחד לא צעק עלי להפסיק לחרצץ. אבל נחזור לשיעור: המורה, אשה מבוגרת עטורת משקפיים, חצאית צבאית ושפם אלגנטי, מכניסה קלטת לטייפ רקורדר ומשמיעה לנו מספר קולות.
"כמו מה זה נשמע לכם?"
יופי, חשבתי לי, אני אוהב משחקי דמיון. הרמתי את היד, קבלתי אישור לדבר ואמרתי שאלו בהחלט קריאות של פילים.
"אתה פיל בעצמך!", היא אמרה בכעס, "אלו ציפורים!!"
אני היחיד שהרים את היד, אף אחד אחר לא העז לפצות ניחוש (היה לה שפם, אמרתי כבר) והיא צועקת עלי.
זה היה שיעור החלילית האחרון שלי, ובזאת חיסלה המורה למוסיקה קריירה מפוארת עם רקורד של קונצרטי חלילית בקארנגי הול, 46 ספרי תווים לחלילית, 8 פטנטים רשומים בתחום המוסיקה, 11 יצירות באורח מלא, קנטטה, סונטה, אולם קונצרטים על שמי (בבוא העת, כמובן, לא עכשיו), מדריך השרדות לחלילן בקונגו וסדרת רדיו כושלת שמאוחר יותר תופק כשובר קופות קולנועי בשם "כלי הנגינה האסורים לשימוש בקונגו, או איך ביליתי חודשיים במנוסה בג'ונגלים".
במלים אחרות, לא יפה. במלים אחרות אחרות, אם הבת שלי תחזור יום אחד הביתה עם סיפור כזה (מה שאני לא עשיתי), כדאי יהיה מאד למורה למוסיקה לקנות כרטיס טיסה לקונגו, לפני שאני לוקח אותה לשיחה צפופה, מפנצ'ר לה את הווספה ואומר אותה למנהלת.
* אין לכותב שום בעיה עם קונגו וכל הכתוב לעיל יכול היה להתייחס לכל מדינה אקזוטית אחרת שלא שומעים עליה הרבה בחדשות. זאיר, למשל.
** כנ"ל לגבי פילים, חלילית והקארנגי הול.
Like!