מסעדות בכפרים ובמושבים, או על הרים, נחשבות בד"כ למלכודות עבור טיילי סוף השבוע. משפחה יוצאת לטייל, הילדים רעבים ומנדנדים במושב האחורי. שלט המכוון אל בוסתן שעבר הסבה למסעדה הופך לעוגן הצלה עבור ההורים האומללים. נכנסים, מקבלים תפריט גנרי (סלט עלים, פסטה שמנת-פטריות, חזה עוף על הגריל וכד'), מזמינים, מקבלים מנות גנריות ובזאת נגמרת החוויה – הגנרית. במקרה הגרוע ביותר מגיעים למסעדה מעין-ערבית-אותנטית, רק כדי לקבל מנות בשר חרוכות ללא היכר מן הגריל לאחר פתיחים משעממים.
למרבה המזל, כיום ניתן למצוא מסעדות כפריות מעניינות בהרבה ולמרבה ההפתעה כמה מהן נמצאות באזור ירושלים, אשר נחשב עד לפני כעשר שנים למדבר שממה קולינרי ובו מסעדות הרים שהתאימו להפליא לתיאור הנ"ל. מלבד "המטבח של רמה" ו"הבית של סלווה", פועלת מזה כארבע שנים במבואות עיר הקודש מסעדה מסקרנת העונה לשם "מאג'דה".
המסעדה זכתה לפרסום ראשוני בגלל סיפורם יוצא הדופן של בעלי הבית – יהודיה מת"א וערבי משבט ברהום מעין רפא, שהתחתנו והקימו את ביתם בכפר הערבי שליד אבו-גוש, במבואות ירושלים. היא נטלה על עצמה את עיצוב התפריט והוא את האירוח, אם כי ביום ביקורנו היא זו שקיבלה את האורחים בכניסה למסעדה. מכל מקום, מלבד הסיפור האישי יוצא הדופן, השמועות סיפרו על אוכל יוצא מן הכלל, המורכב במידה ניכרת ממרכיבים מקומיים – חלקם מגיעים מחלקתם של בעלי הבית – ושמשלב מנות ערביות מסורתיות עם נגיעות (מילה שאני מתחיל לתעב בהקשר של אוכל) ממטבחים נוספים. חלק מן המנות בתפריט מתחלפות מדי פעם ע"פ עונות השנה. כך לא מצאנו למשל את מנת מרוות ההרים הממולאת בבשר כבש – מנה שזכתה למחמאות במספר פורומים. אם הדברים לא הובנו עד עכשיו, האוכל במאג'דה הוא האוכל שהיינו רוצים למצוא במסעדה כפרית.
אירוע יום הולדת של בת משפחה היווה עילה טובה להגיע למסעדה בשבת חורפית-אביבית שמשית. רוב הדיווחים שקראנו על המקום היללו את יופיו. המסעדה ממוקמת בבית כחול שלידו גינת עשבי תיבול ומאחוריו פינת חי קטנה. הנוף הנשקף מן המסעדה ובייחוד מן המרפסת שלה, הוא נוף כנעני נאה. עיצובה הפנימי של המסעדה לא ישאיר אף אחד אדיש. למרות שהוא לא לגמרי לטעמי, ניתן להבין את ההתלהבות. בניגוד לחלק גדול מן המסעדות הכפריות בארץ, פה יושבים ליד שולחן מכוסה במפה ועליו מפיות בד.
שרדונה סימפטי, אבל יש כיום בארץ טובים ממנו
התפריט נכתב בכתב יד ומעליו הכותרת "שלהי חורף". הוא מחולק לראשונות ועיקריות. ישנו תפריט יינות מצומצם הכולל יינות של יקבי יפו, ברבדו, רמת הגולן, סוסון ים ופלטר. בחרנו לשתות שרדונה סימפטי (38 ש"ח לכוס) של יקב יפו, אשר סבל מחמיצות גבוהה יחסית לטעמי. אודה שלמרות שמבחר המנות בתפריט אינו גדול יחסית, היו בתפריט מספר מנות מסקרנות מאוד וההתלבטות לא היתה קלה.
הממרחים קצת התפזרו על הצלוחית ואח"כ התערבבו, אבל היו טעימים
כדי שיהיה מה לנשנש, הזמנו לחם שאור עם מטבלים (16 ש"ח). הלחם היה טוב מאוד והמטבלים נחמדים. בלט במיוחד ממרח תפו"א ושום ולבנה מקומית קרמית מאוד. זקן השבט, אשר תמיד מעדיף מרק בתור מנה עיקרית, אכל מרק חומוס וכרישה עם כדורי בשר (45 ש"ח) – מרק חורפי סימפטי שהגיע עם פרוסה קלויה של לחם שאור מצוין ושונה מלחם השאור שקיבלנו עם המטבלים.
קונסטרוקציה בלאדית אסלית. שימו לב לסלק, אשר הופיע גם בממרחים
את העיקריות לא היה פשוט לבחור והחלטנו לעשות בינינו חלוקת עבודה כדי לטעום כמה שיותר מנות. ההצלחה הגדולה ביותר היתה מנת קבב טלה במילוי גבינת גורגונזולה (78 ש"ח). למרות התיאור, הגבינה לא היתה בתוך הקבב, אלא מעליו, אבל התוצאה היתה נפלאה בכל מקרה. הקבב היה מתובל בעדינות ותיבול זה לא השתלט על טעמי הבשר המשובח בזכות צליה מדויקת שהותירה את הקבבים ורודים מבפנים. המנה הגיעה עם תבשיל פריקה – חיטה ירוקה שבורה ומעושנת – מתובל וטעים מאוד. על הצלחת היו מריחות של שלושה רטבים, מעט סלט סלק, זליפות שמן זית ומעט גרעיני רימון, אשר הוסיפו עניין רב לכל מרכיבי המנה.
אלמלא הסלט, הפסטייה הזאת היתה נראית כמו מנה אחרונה
המלצרית המקומית והסימפטית הזהירה שהפסטייה פילו עם מילוי פרגית, שקדים וקינמון (87 ש"ח), מתקתקה, אבל הסועדת לא נרתעה, וטוב שכך. גם כאן המנה כללה שילוב טעמים מעניין בתוך בצק פילו, אשר נבזק באבקת סוכר (מיותר מעט לטעמי) ועוטר בריבת פרי כלשהו. לצד הפסטיה היה סלט עלי רוקט פשוט, אבל טרי לחלוטין.
גם כאן גרעיני רימון מתגברים את הבשר והתוספת
המנה היקרה של הארוחה היתה אוכף טלה עם העצם על הגריל (110 ש"ח). הבשר היה מצוין, אבל הוא נחרך מעט במספר מקומות שסבלו כתוצאה מכך מטעם שרוף. התוספת שבחרתי למנה זו היה תבשיל עדשים נהדר, בעל טעמי אדמה בולטים שנבעו מעלי חורף ירוקים. את הצלחת עיטרו אותם מרכיבים שהופיעו על צלחת הקבב וגם כאן הם הוסיפו עניין למנה, אם כי לדעתי סלט הסלק היה כאן מיותר.
המנות היו משביעות, אולם לא מכבידות וכתוצאה מכך נותר לנו מקום לקינוחים. בחרנו לחלוק מוס שוקולד עם נוגט (32 ש"ח) ולמרות מחאות זקן השבט, כנאפה פרג (32 ש"ח). הלה שמרני ביסודו ונחרד לשמוע שהפרג מחליף אצל מאג'דה את הגבינה המסורתית. כשהוא טעם מן המנה הוא שינה את דעתו. ללא ספק היתה זו אחת הכנאפות הטעימות ביותר שטעמנו, וזאת במרחק קילומטרים ספורים ממעוז הכנאפות הכתומות-זרחניות של אבו-גוש. זקן השבט דרש שנזמין את המוס עבורו, אבל בסופו של דבר לא השארנו לו הרבה. שוב, היה זה אחד המוסים הטובים שאכלנו אי פעם וללא ספק תוספת הנוגט נתנה לו טוויסט מהנה ביותר.
זה לא הארנק של אחד מאיתנו, חס וחלילה. כך קבלים את החשבון
הארוחה (כולל שתיה קלה אחת שלא הזכרתי) עלתה בסה"כ 499 ש"ח לפני הטיפ – סכום מכובד, אבל הגיוני בהחלט לאור איכות האוכל, האווירה והשירות הנעים. שירות זה בא לידי ביטוי, למשל, בהגשת בקבוק מים קרים לשולחן ברגע הושבת האורחים ובהצעתו של בעל הבית להנמיך מעט את המוזיקה רגע לפני שביקשנו זאת. ארבעת הסועדים סיכמו את החוויה כמוצלחת מאוד וזה דבר שאצלנו במשפחה לא קורה תמיד.
אני מקווה שבעלי הבית מסתדרים טוב יותר מצמד האווזים העצבניים הללו
מאג'דה היא מסעדה לא כשרה ובכך טמון בה יתרון נוסף: מסעדה שפתוחה בשבת במרחק קטן מאוד מירושלים זה יתרון שלא הולך ברגל, אלא נוסע באוטו. בקרוב יפתח פסטיבל אוכל נוסף במטה יהודה ואנחנו כבר סקרנים לראות מה יבשלו במאג'דה לרגל האירוע.
מידע נוסף על מסעדת מאג'דה:
אפשר להחליף "נגיעות" ב"השפעות" ולכולנו תהיה קצת פחות בחילה מההתפלצנות המעושה שבשפה 🙂