אני מפחד מרופאי שיניים. זהו, אמרתי את זה.
טוב, אולי מפחד זו מילה קשה מדי, אני חושש, אני מאד לא נהנה מהביקור השנתי אצל רופא השיניים. אני לא רוצה שיכאב לי אחר כך שבועיים בצד שמאל, לא אוהב שנפוח לי בגלל עקירה, לא סובל את זה שחצי פה רדום לי ושאני מדבר מוזר במשך שעתיים ואני מתעצבן שעם פה פתוח, מלא באצבעות ומכשירים, הרופא עוד שואל אותי מה העניינים. זה נורמלי, או שאני סתם מגזים?
הביקור הראשון שלי אצל רופא שיניים היה בגיל 4. קלרה הרופאה קבעה שאני זקוק ל-4 סתימות. זה היה לפני עידן הזריקות ואת כל הקידוחים והפולישים עברתי כמו שאני ככה, נטורל. לפחות קבלתי צעצוע בסוף. בביקור הבא, כשהיא אמרה שאני זקוק לסתימה נוספת, חמקתי חיש מסד העינויים המתכוונן והתחלתי לברוח ברחבי המרפאה. הרופאה ואמא שלי נהלו אחרי מרדף בחסות החשכה בעזרת כוחות לוט”ר, לוויני ריגול ותוכנות שעוד לא חשבו עליהן, כי שנות ה-80 רק התחילו. בסוף ויתרתי להן.
לא הרבה אחר כך הפכתי אדיש לגמרי לבדיקה השנתית ולסתימות מזדמנות, עד שפגשתי את הקָצַב שערער לי שוב את הבטחון. אחרי עקירת שן הבינה שהוא ביצע בהפתעה נותרה חולצתי הצחורה עם שפריצים של דם. מאז אני חרד. ברם אולם, אני חושב שמישהו למעלה ראה את הדברים, כי בשנים האחרונות טפו-טפו-טפו (אתה יכול לירוק), אני יוצא מהבדיקה זכאי כמעט בכל פעם.
(מקור התמונות: מרשתתי כללי-גלובלי-אוניברסלי-אינטר-גלקטי)
באמנת רופאי השיניים המאוחדת לדורותיה מצוין בפירוש שאסור למטופל חס וחלילה ליהנות במהלך הטיפול ושאין להסיח את דעתו מהכאב והסבל. זו בוודאי הסיבה שאין על התקרה מסכי טלוויזיה או פוסטרים של Where’s Waldo.
בגלל שאני כל כך נחמד, אני מאד משתדל להיות בסדר במשך פרוטוקול ההתעללות בי, רק שקשה לי לזכור את כל מה שצריך לעשות בזמן הטיפול: לשמור על פה פתוח, לא להפריע עם הלשון וכמובן, לנשום (לפעמים, כשאני נעשה כחול, הרופא צריך להזכיר לי לקחת אוויר). באחת הפעמים הייתי כל כך מבסוט מעצמי שאני זוכר הכל ומצליח לעשות כמה פעולות במקביל – גם לנשום, גם לא להפריע עם הלשון, ומה היה הדבר השלישי? "איי!!" אתה נושך אותי, תפתח!!", אה כן, לפתוח את הפה… לא פשוט.
(ביל קוסבי הנפלא אצל רופא השיניים, תיאור מדויק)
פעם אסור היה לאכול עד למחרת אחרי סתימה, זה היה מבחן אומץ פסיכולוגי. אבל היום לסתימה כבר קוראים "שחזור שן" (“כי אנחנו לא אינסטלטורים”) ועם אוכל כבר אין בעיה, "אבל אני לא ממליצה, כי אתה עלול לנשוך את עצמך". אז בדרך הביתה עצרתי בפרדס חנה באוטובוס הכחול, לאכול חומוס, עליו שמעתי (גם עליו) שהוא אחד הטובים בארץ. היה טעים מאד, אבל לא התרגשתי. היה קצת מביך לאכול עם חצי פה משותק, כששמן נוזל לי בזווית הביס, ואני צריך לנגב עם מפית אחרי כל לעיסה. האוטובוס, אגב, צהוב, למקרה שתהיתם.
!Shut up!Open wide, here I come
האוטובוס המקורי הוא באמת כחול והוא נמצא בצומת העליה למגדל העמק/כפר ברוך בתחנת הדלק.
במרפאת השיניים בה בקרת יש פוסטרים על התקרה. אמנם לא של וולדו אבל הם יכולים להעסיק אותך מספר דקות והם לא מפחידים.
אצלי הכל הפך לנסבל יותר בגלל שהמרפאה נמצאת ליד השוק. אני מתאם את הטיפולים לאחה"צ ואח"כ הולך לקניות, שותה בירה, אוכל משהו טוב וחוזר הביתה מרוצה.
לו היה לי שוק…
ולגבי הפוסטרים על התקרה, אמנם העסיקו אותי כמה דקות, אבל די מהר מיציתי.