האיטלקי מסאסא

בדרך צפונה שמעתי הרבה מאד שירים של Cream, הסופר גרופ הבריטי שמשום מה עבר מתחת לרדאר המוסיקה שלי, עד לאחרונה. היה עצום! הסאונד ה"מלוכלך" של הגיטרות של אריק קלפטון וג'ק ברוס ניסר באזניי וכתופאי לשעבר, הקצב המשתנה של התופים של ג'ינג'ר בייקר פוצץ לי את המח והנסיעה הארוכה חלפה ביעף. נסעתי לסאסא לחתונה של קיבוצניקים לבוש שחור. רבים מבני משפחתי בני קיבוץ ונחמד היה סוף סוף להיות בארוע שבו  לאף אחד לא אכפת שאני עם סנדלים.

באמצע הקיץ לעת ערב, בגובה 900 מטרים מעל פני הים, האוויר למרגלות הר מירון מתקרר והשמחה לסאסאים רבה. בין המוזמנים ניתן היה להבחין על נקל בין הילידים, שהגיעו מוכנים בבגדי סופה מסורתיים שתפרו לעצמם מפרוות של חיות בר שצדו, לבין האורחים מארצות החום, שניסו לשווא לקפץ בבגדיהם הקצרים על מנת להעלות את טמפרטורת גופם. כמה מגוחכים נראו הם, מדלגים על כר הדשא באפיהם האדומים ושיניהם הנוקשות.

המוסיקה הנעימה שקבלה את פני הבאים נוגנה על ידי נגנים חיים, בשידור חי ומול קהל חי. טרם הצלחתי לאתר את תיבת ההמחאות ומבין השיחים קפץ לעברי מלצר, נצר לשושלת המלצרים המסתובבים והציע גלילי זוקיני (אותם כינה קישואים, כדי לחסוך שאלות דוגמת "מה זה זוקיני?"), ממולאים בקרם טעים כלשהו עם עגבניות ושאר ירקות. זה היה טעים מאד וגרם לי לחשוב על הצמחונית.

אחרי החבר עם הזוקיני פגשתי מסתודדים כמה מחבריו אשר נשאו באמתוחתיהם מנות יפהפיות ומעניינות אף יותר:

קנלוני גבינות ותרד ברוטב עגבניות היה פשוט מעולה. החזקתי את עצמי שלא לקחת עוד, בזוכרי את משנתו של החכם הסיני: אם משעשעי החך כל כך טעימים, כדאי לשמור מקום לעיקריות.

טוסט עם פטה כבד עוף וריבת בצל היה טעים כל כך וכוסית השרי שלוותה אותו היתה טאץ' יפה כל כך, עד שנשברתי ואכלתי עוד אחד.

כף עם קובית סלמון מעושן וקרם מוצרלה היו שילוב קסום ומכושף ולטעמי הברקה לא נורמלית, אפילו הצלחתי לשכנע את הוריי לטעום.

רביולי ברוטב עגבניות היה טעים, אך עם זאת לא בלתי רגיל. העיקריות היו טעימות מאד ומוקפדות, אך נוטות לסטנדרטיות. הקינוחים נראו מצוין, אבל לא טעמתי, משום שהרגשתי שצריך לקזז אותם עם המנה של הצלי שלקחתי ממנה שני מילויים חוזרים. אמא שלי ציינה שהם היו טובים מאד.

 

החופה נערכה ליד בית הראשונים ומי שהגיע ראשון ראה יותר טוב. שיר הכניסה של החתן-כלה היה "אהבה משוגעת" בביצוע להקה אדומה. גילה, רינה, דיצה וחדווה פיזזו להן בתוגה וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר.

בלי להעליב, אינני חובב אירועים המוניים. לא משנה לרגל מה נפגשים, לטעמי זה לא סתם אירוע לבבי, זו תקרית. אלכוהול עוזר לי להתמודד עם אופק האירועים, הבירה ממיסה את הציניות שלי וזה לטובת כולם. ושוב, בלי להעליב.

 על חלק מהשולחנות היו בקבוקי תירוש לילדים, הברקה של אמא של הכלה. לשמחתי, בנוסף לתירוש היו שם יינות אדום ולבן מסדרת יוגב. למה לשמחתי? כי אני צריך לנהוג. בדקתי אם כן את המצאי בבר:

Glenfiddich 12 שנים איננו בעל טעם מעושן ועל כן לא התחבב עלי. כך היה גם עם חברו Glenlivet 12 שנים. קערת קאיפיריניה היא תמיד מראה משובב נפש, אך זו הכילה משקה מימי מדי לטעמי. בהנתן כל האפשרויות, נשארתי נאמן לגולדסטאר שהוגשה קרה, אך נמזגה מבקבוקים. לא נורא, לא קרה כלום.

באחת הגיחות שלו החוצה יירטתי את צ'זרה, שף הארוע ושף המטבח של קיבוץ סאסא. ברור לחלוטין שהוא מבין באוכל טוב. הוא איטלקי, מה הפלא? את הסלמון הוא מעשן בעצמו בתנור במטבח חדר האוכל, עם שבבי עץ דובדבן במקרה הזה. הדג קיבל טיפול של מלח וסוכר חום. להפתעתי הרבה, המטבח לא מספק שרותי קייטרינג, אלא רק אוכל טוב על בסיס יומי לחברי הקיבוץ ולאירועיהם. נראה שבמצבו הנוכחי, בלי עין הרע, סאסא לא זקוק לעוד ענפים, אבל אין לי ספק שאם היה זה אחד מהם, הוא היה מהרווחיים שבהם, אם לא ה-.

אז מי אמר שאוכל של קיבוץ הוא בהגדרה רע? זה נושא שאני מתכוון להקדיש לו פוסט נפרד שעבורו אני עורך תחקיר מקיף.

כל התמונות צולמו על ידי ארזביט סטודיו לצילום.

 

לקריאה נוספת:

למה סאסא?