עסק מלוכלך

המטבח נקי מדי? יש לכם עודף זמן פנוי? בדיוק לבשתם חולצה נקיה מהארון? הנה מספר הצעות ללכלוך איכותי. מדובר באוכל נשפך, מתפוצץ וכמובן, דביק במיוחד.

 tobasco

(טבסקו)

טחינה

מכירים את הגושים היבשים של הטחינה הגולמית שנתקעים בתחתית הקופסא של הליטר? הנה לפני כמה אתמולים ניסיתי לדוג כמה כאלה ולבסוף החלטתי לשחררם בעזרת מים. מזגתי מעט מים במינון הנכון, סגרתי מכסה, אצבע אחת מאבטחת אותו שלא יעוף חלילה והתחלתי לשקשק בנחישות. שקשוק אחד או שניים ומתוך הקופסא, דרך הצד של האין אצבע, פרץ סילון טחינה שבאדיבות שקשוקיי התפזר יפה על כל אחד ואחד מהכלים שהתייבשו לצד הכיור, על הרצפה, על השיש ועל כמה בקבוקים וצנצנות ריקות שהייתי צריך כבר מזמן להעיף משם. מכיוון שמדובר בחומר עתיר שומן, לא היה פשוט להסיר את כל כתמי הטחינה והחוויה, כמו שאתם מתארים לעצמכם, היתה נעימה במיוחד. מומלץ!

הפתרון למניעת גושי טחינה, בקופסאות האטומות היטב (של חצי ליטר בדרך כלל) הוא לשמור את הקופסא הפוכה. בקופסאות הגדולות בדרך כלל המכסה לא נסגר כמו שצריך ואתה עלול למצוא את עצמך עם שלולית טחינה גולמית במדף העליון של המקרר. המרקם הצמיגי של השלולית והגרביטציה הם שילוב מנצח. נסו ותהנו.

PA121037a

(פואה גרה שאפה, צלם ושפך דני)

ואם בשומן עסקינן, לדני יש סיפור שומן אווז נפלא, בו הצליח לטפל גם בשיש, גם ברצפה וגם במכנסיים. אוי ואבוי לו לשובב, כתם גדול על מכנסיו…

 

חמין מסוכן

nachman

חורף 1991, טילים עיראקים החלו ליפול באזור א' והשלוחה התל אביבית של המשפחה עלתה אלינו, לצפון הבטוח. סבתא שלי, אלופת טשולנט בלתי מעורערת, בעלת שלל מדליות, גביעים, צלחות ותעודות הוקרה, החליטה שהיא מלמדת את אמא שלי להכין טשולנט בסיר לחץ, תהליך שאורך ארבע שעות על אש קטנה, במקום לילה בתנור. אחרי שעתיים בלבד, בעוד אנחנו מסובין מול הטלוויזיה, בוהים בנחמן שי, ארע המפץ הגדול שהקפיץ את כולנו אל המטבח. מוזר מאד, לא היתה אזעקה ונחמן נראה רגוע מתמיד. ובכל זאת, ערפל חום סמכמך החל מתפזר בבית. מבעד לרסיסים ראינו את הטשולנט פורץ בסערה מארבעת החורים של הפקק של הסיר, בכיוון ארבעת רוחות השמים. מסתבר שאמא שלי עבדה על פיתוח נשק סודי ביותר עבור התעשיה הצבאית, תרסיס חמין, קראו לזה בזמנו ואם אני לא טועה, הייצור שלו לא אושר כי זה עמד בסתירה לכל מה שאמנת ז'נבה התבססה עליו. על כל פנים, שני דברים לא קרו מאז אותו ערב, אמא שלי לא העזה להכין שוב חמין בסיר לחץ וכתמים עקשניים במיוחד לא ירדו מתקרת העץ במטבח. שגעון.

 

ליקרים און דה פלורpizdec

על תקרית ליקר הבננה שלי כתבתי בעבר, למעשה זה הפוסט הראשון שלי, שנים לפני שפונדרה. אין כמו נוזל מתוק ואיכותי על הרצפה! זה קרה לי שוב עם לימונצ'לו: יום אחד, בעודי עסוק בענייני, החל מתפשט בחדר ריח לימוני נעים במיוחד שלא הצלחתי להתחקות אחרי מקורו. כשהריח הפך לחזק כמו מטהר אוויר גיליתי שג'ריקן של 18 ליטר דולף לי. הנקיון היה מתיש ויש אזורים ברצפה שעד היום רואים עליהם צריבות של הליקר. חודשיים אחר כך זה קרה שוב. רק אז הצלחתי סוף סוף לזהות איזה הם הג'ריקנים הפגומים שסובלים מבריחת לימונצ'לו.

  

 

 

 

 

זהירות, ריבת חלב!

IMG_9805a

שמעתי לא מעט סיפורים על יוצאי סובייטיה שהמטבח שלהם כוסה ברסיסי ריבת חלב כשהמים התאדו בסיר בו התבשלה קופסת חלב מרוכז. זה אויב קג"ב!

 

!Look out, it spits

רוטב עגבניות הוא סוג של רפלקס מותנה שיש לי. אם תעירו אותי באמצע הלילה ותשאלו אותי מה אפשר לבשל, הרעיון הראשון שיקפוץ מפי יהיה פסטה ברוטב עגבניות. רוטב סמכמך של עגבניות, הרבה שום, קצת מלח ופלפל, קצת שמנ"ז ואורגנו. אחרי שרותח מחלישים את האש ונותנים לזה להסמיך. על אף הלהבה הנמוכה, הרוטב משפריץ את עצמו לכל כיוון והפתרון הכמעט מושלם לזה הוא מכסה. למה כמעט? כי הרוטב הזה ערמומי במיוחד ומצליח לחדור גם מבעד לחרכים וסדקים קטנים. polenta

גם פולנטה זה משפריץ. כּוּלַה מים וקמח תירס, אבל מבעבע כמו הר געש ויורק תירס רותח. רק אם בוחשים אותה בזריזות היא נרגעת וגם זה לזמן קצר מאד.

 

ביצה תובענית

המיקרוגל הוא מחולל לכלוך יעיל ביותר. כלל האצבע אומר שאם משהו עלול להתפוצץ בתוכו, הוא יתפוצץ בתוכו. כך קרה לי עם ביצה רכה שניסיתי להקשות והתעצלתי להניח מעליה מכסה, כך קרה לי עם כוס חלב וכך גם קרה עם שומן ברווז קפוא שניסיתי להפשיר. אם חשקה נפשכם בלכלוך במקבץ מפוזר היטב, המנעו ראשית כל ממכסה, שנית, השתמשו בכלים קטנים מדי עם יותר מדי נוזלים וללא צלחת מלמטה ושלישית, התרחקו מהמקום בזמן הבישול כדי שלא תוכלו להספיק לעצור את הפעולה בזמן.

 

זה גולש! זה גולש! זה גולש!

טרום עידן המיקרוגל, את החלב לשוקו שלנו אמא היתה מחממת בקלחת קטנה. החלב החם לא אוהב את הסיר ומחכה לרגע שלא תשים לב, אז הוא גולש בבת אחת, נשרף ונדבק לכיריים. אושר גדול.

IMG_4165a

גם ריבה אוהבת להתאוורר. מהסיבה הזו סבתא שלי נהגה לבשל ריבות על פתיליה. בספרי המתכונים של פעם אמרו לבשל ריבה על אש גבוהה כדי לשמור על הצבע ואמא שלי, שנשמעה להוראות, היתה צריכה לא אחת לרוץ בחזרה אל הכיריים כדי לא להספיק לכבות את האש ברגע האחרון, בו הריבה גלשה מהסיר, השפריצה, נשרפה ונדבקה היטב לכל מקום בו פגעה. מאז היא לא מתרחקת מהסיר בעת הבישול.

 

עישון חם

מאמא שלי למדתי לנצל את החום השיורי של התנור ולזרוק לתוכו מגבות רטובות מיד אחרי האפיה. העניינים מתחילים להשתבש כשאתה שוכח שם מגבת ומפעיל את התנור. נפלא! עשן כבד אופף את המטבח וריח השרוף את הבית. זה קורה כמעט תמיד אחרי שתליתם כביסה או בדיוק קפלתם את הבגדים הנקיים ועוד לא העברתם לארון. למען האמת, ככה אפשר לדעת שזה הולך להגיע.

P7020022a

(פוקאצ’ה שרופה)

עשן וריח שרוף איכותי יתקבלו גם אם תתפיחו יותר מדי בצק במעט מדי תבנית והבצק יטפטף על תחתית התנור.

 

דני מספר

אצלנו במשפחה מאכלים מתפוצצים הם סוג של מסורת. אבא שלי נהג לטגן פלפלים ירוקים חריפים לפני שהניח אותם בחומץ ליצירת מאכל מסוכן לציבור. בזמן הטיגון הפלפלים נטו להתפוצץ ולהשפריץ שמן וחלקים פנימיים לכל עבר.
עוד זכור לי דוד ממוצא כורדי שנהג לטגן קובה נבלוסיה, וגם ממולאים אלה התפוצצו לעיתים באופן ספקטקולרי. כילדים נהגנו להתבדח על הקובות הללו ודמיינו שימושים צבאיים אפשריים בכלי משחית זה. כבר אז שמנו לב למאפיין בליסטי משותף לפלפלים ולקובה: למרות הפיזור הטבעי של הפיצוץ, השיירים הגיעו כמעט תמיד לתקרה. כתוצאה מכך, תקרת המטבח שלנו ושל הדוד תמיד היתה שמנונית משהו. למרות המסורת, הדבר היחיד שהצלחתי לפוצץ עד היום במטבח זה בייקון, אשר מתפצח לעיתים במחבת.

 

ילדים מבשלים

IMG_3821a

זו העצה המלכלכת מכולן: אם חשקה נפשכם ברצפה מלוכלכת ללא מאמץ מיוחד, תנו לילדים לבשל. בשלהי 1985 אחי ואני ניצלנו ערב חופשי ללא ההורים והחלטנו שאנחנו מטגנים חביתה. בדרך מהמקרר לכירה היתה קפיצה רגעית בעוצמת הכבידה והביצה נמרחה אפיים ארצה. בטלפון קיבלנו הוראות מדוייקות (ורגועות, להפתעתנו) איך להכניס המטבחה את כלבתנו הנאמנה ולתת לה לטפל בנושא. זה עבד. במקרה אחר, אחי ואני התווכחנו מי מאתנו יכול לטפל טוב יותר בבלנדר היד, והמרק שניסינו לטחון רוסס לכל עבר, לשמחתה של אמא, כמובן.

אם אתם מתגעגעים דווקא לכתמים ממוקדים שיורדים עם מספריים, הלבישו את הילדים חולצה לבנה ותנו להם להוציא גרעינים מרימון או לאכול תות עץ אדום. תשיגו כתמים, באחריות.

שתי האנדיאניות שלי, ככל דרדק בראשית ימי האוכל המוצק, נהגו לפזר את הארוחות שלהן ברדיוס רחב. במיוחד אהבתי להשקיע עשר דקות בסחיטת תפוזים במיוחד בשבילן ואז לראות את הכוס מתהפכת ברגע אחד על הרצפה.

 

אז אם לסכם את המקרים הקשים הנ"ל, אם תשלבו חוסר אחריות, זחיחות דעת, חוסר תשומת לב, בטחון מופרז וקיצורי דרך ביחד עם תכונות פיסיקליות נפיצות של חומרי גלם, ההנאה מובטחת. בהצלחה!

 

פורסם בקטגוריה אותי זה מצחיק, אז"ש (אז זהו, שלא!), הגיגים, מדריכים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

השאר תגובה