העסק הזה מתחיל למכר. זהו סופה"ש השני ברציפות שאנחנו יוצאים לדרכים בהרי יהודה ונוסעים בין מוקדי בערה קולינריים. הפעם בתוכנית: קפה ועוגה, הפנינג בירה וארוחה ערבית אוטנטית.
מימי'ס – גבעת ישעיהו
בפעם הקודמת לא תכננו היטב את הזמנים וכך החמצנו את שעות הפתיחה של מוקד ההתרחשות היחיד בפסטיבל האוכל, בו ביקרנו פעם אחר פעם. מאז שמענו לראשונה על קונדיטורית מימי'ס לפני יותר משלוש שנים אנחנו לא יכולים להתעלם ממנה אם אנחנו בסביבה. אם כבר מדברים על התמכרות… אחרי השכמה קשה בבוקר שבת (זה לא נעשה קל יותר בסופי שבוע) החלטנו להתחיל עם מעין ארוחת בוקר של קפה ועוגה במעוז האפיה של גבעת ישעיהו.
כשהגענו בעלי הבית זיהו אותי ושאלו ישר אם להכין פרוסת דובוש. ביקשתי קודם כל להסתכל ולחשוב וכמובן שבסוף הזמנתי דובוש. לרגל הימים העמוסים של פסטיבל הובאו תגבורות ונפרסה נקודת הפעלה קדמית בחוץ ליד הכניסה לבית אדום הלבנים. מכאן ניתן לשגר במהירות וביעילות את העוגות והקפה אל השולחנות בגינה היפה. כל כך כיף לשבת בגינה הזאת. הציפורים מצייצות, פריחה מכל צד, ניחוחות אביב שונים נישאים מדי פעם עם הרוח הקלילה. בסוף הצטיידנו – איך לא? – במקרונים הענניים של מימי. לא נעים לי להגיד, אבל מקרונים כל כך אוויריים לא אכלתי אפילו בפריז. יש לי תחושת בטן שעוד נשוב.
הפניניג הבירה של מבשלות מטה יהודה
גבעת ישעיהו הפכה ממושב מנומנם למעצמה קולינרית עתירת ידע. אפשר למען האמת לבלות במהלך הפסטיבל יום קולינרי שלם רק שם. היה נוח מאוד לעבור ממימי'ס לצד השני של המושב אל חגיגת הבירה הכפרית. הרחבה שליד בית הכנסת היתה שוב עמוסה באנשים ובילדים. לשמחה התווספה התכנסות של חברי מועדון אופנועים קלאסיים. הצטיידנו בכוס בירה קטנה והתחלנו להתמנגל. מצאנו נוכחות לא גדולה מדי של מבשלות (על פי סדר א"ב): אביר האלה, השחר, פפו, שמשון, שפירא, שריגים. שימו לב לכמות המבשלות ששמן מתחיל ב-ש’. נציג פפו – מוטי בוהדנה – בלט במיוחד בשטח עם כובע ליצן. לכבוד יום האשה הבינלאומי הוא הציע בירה בשם בננה ספליט. התגברתי על הבושה, טעמתי וגיליתי שזו אכן בירה קלילה עם טעם מרומז מאוד של בננה. בסה"כ בירה קיצית לא רעה. דווקא הגברת הלכה על הסיידר הכהה שלו. בגלל הלחץ הרב סביב הדוכן לא הצלחתי לקבל מידע על שני המשקאות הללו. למרבה הצער לא מצאתי עליהם גם מידע בדף הפייסבוק של המבשלה.
פפו אביר האלה
המשכתי לדוכן של אביר האלה. גם שם בלט בנוכחותו בעל הבית ארם דקל – דמות שקשה להחמיץ. מן החביונת הזמנתי טעימה של אייל Touching blade (6.8%), עליו סיפרו לי שיש בו תיבול של פלפל אנגלי. ניחוחה של הבירה אכן היה יוצא דופן ותבליני מאוד. טעמה עשיר וניכרת בו מתקתקות נעימה. בירה מעניינת.
בננה ספליט תבלינית של אביר האלה
סיימתי בטעימת אייל בלונדיני של מבשלת שמשון מקיבוץ צרעה, אשר הציגה השנה לא פחות מתשע בירות. זוהי בירה בלגית חזקה ("שואפת ל-8%" לדברי הבשלן ליאון) בעלת טעם פירותי בולט. זיהיתי בעיקר טעם בננה, שהיה בולט יותר מאשר בבירה הקודמת שנקראה על שם הפרי.
בתחום האוכל ההיצע לא היה גדול, אבל היה דוכן גריל עם המבורגרים ונקניקיות עוף שלא עוררו תיאבון, ונקניקיות צ'וריסוס טעימות למראה. היה גם דוכן פיתות דרוזי, ממנו נמלטנו בבהלה בגלל נוכחות בולטת של צנצנות שוקולד "השחר" ושל נוטלה על השולחן. פיתה דרוזית עם ממרח שוקולד נשמעת איומה כמעט כמו מצה עם ממרח שוקולד.
הבית של סלווה, עין נקובא
למרבה המזל לא נזקקנו לשירותי ההסעדה של הפנינג הבירה בגלל שהזמנו בבוקר שולחן לארוחה ערבית בעין נקובא. לאחר בלבול קטן עם עין נקופה, אשר נמצאת מצדו הצפוני של כביש 1, נסענו בעקבות השילוט במעלה ההר עד שהגענו אל הבית של משפחת עוודאללה. אני מודה שתיאור המנות בעלון הפסטיבל היה הגורם העיקרי שהביא אותי לבחור במקום זה. אם יורשה לי לצטט: "ג'אג מחשי, בטטה מחשיה, קראס בג'יבנה מעא זעתר, מטבל בטטה…". בקיצור, הובטח מטבח ערבי אוטנטי. אני חייב לומר שקצת חששתי. זכורה היטב הסצנה הנפלאה מתוך סדרת הטלביזיה מ.ק.22, בה רס"ר הבסיס והאלוף מגיעים לאוהל של הבדואי עבד כדי לטעום מן הלבנה האורגינלית שלו. בסופו של דבר רואים אותו מוציא לבנה של תנובה מהמקרר ומגיש אותה לאורחיו המתפעמים. לא אצל סלווה. הבטיחו וגם קיימו. מסתבר שסלווה עוודאללה מבשלת בעזרת בני משפחתה אוכל ערבי כפרי קלאסי. בסופי השבוע כל בני המשפחה מתגייסים שוב כדי להפעיל את המסעדה המאולתרת בחצר הבית.
התיישבנו בסוכת הגפנים שמאחורי הבית. מלמעלה היו תלויים דלועים מיובשים, ווקים ישנים ומיני קישוטי רטרו אחרים. לידנו מצאנו גינת ירק ועשבי תיבול, שובך עם יונים לבנות שמנות ומשהו שנראה כמו לול אבל התברר ששם שומרים את בקבוקי המשקה הקל.
לפתיחה קיבלנו מבחר מאזטים ולאפות. תשכחו מן המאזטים של המסעדות המזרחיות. כאן נמצא הדבר האמיתי. בסקציית הקלאסיים היו חומוס מעולה, טחינה בעלת גוון בז' מתובלת היטב בפטרוזיליה ומיץ לימון, סלט תפו"א וסלט טבולה. בסקצית יוצאי הדופן היו סלט פול, סלט חוביזה, סלט חצילים עתיר טעמים, ממרח דלעת מדהים בטעמו והשוס הגדול של הפתיחים: ממרח תפו"א ושום חריף, עוקצני ונפלא. איש שישב בשולחן לידנו טעם וזעק מיד "תארזו לי אחד!". על השולחן הונח כד של לימונדה נפלאה. מתוקה במידה; לימונית במידה ומתובלת בנענע. לאור איכותה דחינו לא רק הצעות למשקה קל, אלא גם למים מינרליים.
כמנת ביניים קיבלנו מרק פריקה (גרגרי חיטה קלויים). המרק היה נחמד, אבל היות ואינני אוהב מרקים חמצמצים נותרתי אדיש. ואז הגיעו העיקריות. בבית של סלווה שמו כנראה את נושא ההאבסה בראש סדר היום. לידנו ישבו חמשה אנשים מבוגרים וביקשו משהו קטן לעיקרית, כי הם אכלו משהו לפני שבאו. הבטיחו לסדר להם משהו קטן. המשהו הקטן שהם קיבלו יכול היה להאכיל כפר סודני שלם. גם עלינו לא חסו. לאחר המאזטים שאי אפשר היה להפסיק לאכול, הגיעו לשולחננו העיקריות. תחילה חצי עוף צלוי עם מילוי אורז מתובל בקשיו, צנוברים ושקדים. העוף היה קצת יבש לטעמי (הגברת חובבת הבשרים היבשים אהבה), אבל המילוי היה נהדר. רבע עוף נוסף צץ בצלחת המקלובה, שכללה אורז עם אטריות, תפו"א וגזר. כאן העוף היה עסיסי יותר והמנה בכללותה היתה טעימה.
צלחת ממולאים שנעשו ללא כל ספק במטבח הביתי חילצה ממני מספר קריאות התפעלות. היו שם עלי גפן וכרוב ממולאים באורז מתובל. הכרוב היה מדהים במיוחד בעושר הטעמים שלו ובפריכותו, אבל גולת הכותרת היה הקוסא מחשי – כנראה המאכל בעל השם הגרוע בהיסטוריה. זהו קישוא ממולא בבשר כבש ואורז, שטעמו היה נפלא. תפו"א ממולא בשר עגל גם היה לא רע.
כבש נוסף הופיע במעין תבשיל חמצמץ עם ירקות. לדעתי טעמו היה מעט אנמי, אבל לפחות ניכר היה שהבשלנית יודעת לטפל בבשר כבש. מן התבשיל נעדרו הריחות והטעמים הלא נעימים שפורצים לעיתים מבשר זה. אודה ולא אבוש שלאחר שעה ורבע חשבנו שאנחנו הולכים להתפוצץ. קינחנו בקפה שחור ובעוגיות מעמול עם מילוי תמרים פריכות להפליא, שאת הבצק שלהן תיבלו באניס.
האשה והאגדה
פעמיים במהלך הארוחה סלווה בכבודה ובעצמה יצאה מן המטבח לסיבוב בין הסועדים וקצרה תשואות. היא סיפרה שההכנות לארוחת סופה"ש מתחילות ביום ראשון וכי הכל נעשה במטבח הבית. עלות הארוחה היא 120 ₪ לגולגולת. זה אינו מחיר זול, אבל אין ספק כי בהכנתה מושקעת עבודה רבה וכי יש בה מנות מעניינות מאוד. כל זה עוד לפני שאנחנו מדברים על הכמויות. כמו תמיד, המדד הסופי היא התחושה איתה יוצאים מן המקום. יצאנו במחולות. זו הפעם הראשונה שסלווה משתתפת בפסטיבל האוכל הכפרי, ונקווה שזו אינה הפעם האחרונה.
להזכירכם כי הפסטיבל מסתיים בסופה"ש הבא, כך שאפשר ליהנות עוד קצת לפני שבתי האוכל ייסגרו והחום יחרוך את כל הירוק הנפלא שבחוץ.
