נשיקות ואויסטרים בפריז

מדי פעם אני קורא בבלוגים על חוויות קולינריות בפריז. חובבי קולינריה רבים נוהגים להזמין מקומות במסעדות נחשקות שבועות מראש ולתכנן מראש כל צעד ושעל במסע. אני לעומת זאת אוהב להיסחף בפריז עם הזרם. במשך השנים למדתי פחות או יותר לזהות את מלכודות התיירים וכך אני נוהג ללכת ברחובות העיר, להתבונן ולבחור בצורה ספונטנית את המקומות בהם אני סועד. כמובן שנוהג זה יכול להפוך את הטיול איתי לחוויה מורטת עצבים, אבל עד היום הזדמן לי לבלות בפריז בעיקר לבד. דוקא כאשר הלכתי עם אנשים אחרים סיימתי במקומות לא מוצלחים.

יום שישי אחד לא מזמן טיילתי לי בפריז וחיפשתי שווקים. בעקבות טיפ ממדריך הבודדים הגעתי לשוק ברחוב Rue Cler. מצאתי שם הרבה חנויות יפות למוצרי מזון, אבל שוק יוק. אחרי סיבוב קטן התחלתי לחפש מקום לאכול. עברתי ליד מספר מקומות, אבל אף אחד מהם לא מצא חן בעיני. בסופו של דבר נעצרתי ליד ברסרי שהציג מספר סימנים מעודדים. ראשית, בחוץ היה דוכן אויסטרים. שנית, ליד האויסטרים היו שלטים שהצהירו בגאווה שמוצאם מנורמנדי. שלישית, על התפריט בחוץ לא היו דגלוני אנגליה וגרמניה, המצביעים על תפריטים בשפות זרות. רביעית, תצפית דיסקרטית לא העלתה תיירים בין יושבי המקום.

אני נכנס ומברך אשה מבוגרת מאחורי הבר. מהר מאוד התברר שהיא בעלת הבית. היא מסמנת לי לשבת מאחורי שולחן קטן ליד הכניסה. מלצרית שחורה יפה מגישה לי את התפריט הרגיל ולידו תפריט נפרד של אויסטרים. ההתלבטות קשה. אחת משתי מנות היום היא נקניקיית דם עם פירה ותפוחים – מנה חביבה במיוחד. מצד שני, מבחר אויסטרים מצודד. הפור נפל: פלטת טעימות אויסטרים.

אי אפשר לאכול אויסטרים בלי יין לבן ואני מזמין רבע ליטר מוסקדט – יין לבן פירותי ורענן שהולך יופי עם פירות ים. המלצרית, רושמת במהירות את ההזמנה ומפליגה לה הלאה לטפל בלקוחות רעבים אחרים. עכשיו אפשר להתבונן. המקום צר וקטן, אבל נוצר רושם שהוא גדול יותר בגלל המראות שלאורך הקירות. הברמן נעלם מאחורי הבר הקצר. אני מחפש אותו ושם לב שריצפת הבר היא בעצם דלת אל גרם מדרגות המוליך למרתף. כעבור דקה ראשו של הברמן מתחיל לעלות מתוך הפתח ובעקבותיו מופיע ארגז של יין לבן. אז שם הם מחזיקים את היינות שלהם… שתי המלצריות מתרוצצות בין חלל המסעדה לדוכן האויסטרים שבחוץ. מדי פעם הן קוראות לאיש העומד שם בקול את ההזמנה ואחרי זמן מה הן יוצאות כדי לאסוף את השלל.

הלקוחות נראים יותר מקומיים ממקומיים. אנשי השכונה. מספר אנשים שסיימו את הארוחה קמים ויוצאים. חייל במדים, כנראה מן האקדמיה הצבאית הסמוכה, נפרד מבעלת הבית. אחריו יוצא אזרח. שני פועלים בבגדי עבודה, אחד חבוש קסדת פלסטיק והשני נעול במגפי גומי מברכים לשלום ויוצאים. לקוחות חדשים נכנסים. זוג מבוגר מתנשק עם בעלת הבית. רגע של התרגשות כאשר היא מנסה להושיב אותם בשולחן לידי. אני מסייע לה להזיז את השולחן שלי כדי לפנות להם מקום. יצר ההישרדות שלי במצב רע ואני שופע נחמדות ורצון טוב. חיוכים ומילות נימוס באויר. הבוסית מגיעה עם בקבוק שמפניה ושתי כוסות ומוזגת לאורחיה. לא שמעתי שהם הזמינו. או שהיא החליטה לפנק אותם, או שהיא יודעת מה הם אוהבים. אדם קשיש נכנס וגם הוא מתנשק עם המלכה. הוא מתיישב מצדי השני, מזמין משהו ומתחיל לקרוא את היומון החביב עליו. בחור צעיר נכנס ומתנשק עם המלצרית השחורה היפה ואח"כ עם הבוסית שלה. הוא מחכה ליד הבר. כעבור דקות היא מגיעה. צעירה יפה. הם מתנשקים ועוברים לחלקו הפנימי של המקום.

המנה שלי מגיעה. תחילה היין, אח"כ לחם נפלא ובסוף פלטת אויסטרים רעננים ומדיפים ניחוח ים. המלצרית מסבירה על שלושת סוגי האויסטרים, אבל הצרפתית שלי נותרה ברמת שני השיעורים שלקחתי פעם באוניברסיטה. לא נורא. על הצלחת ארבעה אויסטרים מסוג שנקרא Utah Beach. אני שמח שאני יודע את מקור השם: שם הקוד של אחד מחמשת חופי הפלישה לנורמנדי. כנראה שהחמודים האלה מגיעים מחוות גידול הנמצאת מול חוף זה. המנה פשוטה ונפלאה. אין כאן להטוטים מולקולריים, נגיעות שף, או התאמה לחיך המקומי. זה החיך המקומי והוא לא יכול להיות אנין יותר.

שכני מקבלים את המנות שלהם. הם בחרו במנות היום. הזוג שלידי הלך על מנת הנקניקיות בעוד שהזקן הזמין סטייק אנטרקוט וצ'יפס. כמובן שהוא מקבל גם רבע ליטר יין אדום. אני מקווה שהוא מרוצה מן המנה שלו, כי בפעם האחרונה שאכלתי מנה כזאת בצרפת הסטייק היה מאכזב. לקראת סיום הוא שב ופותח את העיתון ומתחיל לפתור את התשבץ היומי.

המקום כבר מלא ובעלת הבית ושתי המלצריות מנסות למצוא מקום לכולם בחלל המצומצם.

אני מסיים לאיטי את המנה, כולל את הלחם. גם היין הולך ונגמר. היות ולפני כן ראיתי בקרבת מקום מגדניה גדולה עמוסה בכל טוב עתיר חמאה, אני בוחר לפנות את השולחן ללקוחות הבאים ולהמשיך את האופרציה בממלכת העוגות. אני מזמין חשבון מן המלצרית, אבל היא נעלמת. בעלת הבית שמה לב שאני מנסה לקום והיא ניגשת ועורכת לי חשבון. בדיוק בשלב זה שבה המלצרית מפטרוליה והכל בא על מקומו בשלום. עשרים ותשעה יורו. כנהוג, אני מעגל לשלושים, מברך את הצוות לשלום ויוצא אל האויר הקר של נובמבר.

הבטן מלאה, הרוח טובה ואחרי מבט נוסף בביסטרו המקסים אני הולך להצטייד במנה אחרונה. את יצירת המופת שקניתי אני לוקח לגינה קטנה, מתיישב על ספסל ולא מסוגל לנגוס בה מרוב שהיא יפה.

צהרים בפריז.