הצרפתים באים. הבראסרי

בשנים האחרונות פיתחנו לנו מנהג סוטה. בכל פעם שאנחנו מגיעים לאזור תל אביב במהלך היום אנחנו מנסים לאכול עסקית במסעדה משובחת. כך הגענו בעבר, בין השאר, למסה ולרפאל. לרגל תערוכת בירז 2012 ולרגל שמועות (שהפצנו בעצמנו) על צפי לאוכל בלתי מספק בתערוכה החלטנו לאכול קודם עסקית ורק אחר כך לפנות לעסקי הבירה. אחרי התלבטות לא קלה בחרנו בבראסרי, השוכנת אחר כבוד ברצועת הזלילה של רחוב אבן-גבירול.

הגענו בשלוש וחצי וביקשנו שולחן לשלושה ללא הזמנה, שמסתבר שבלאו הכי אי אפשר לעשות במקום בצהרים. לאחר המתנה של כעשר דקות קראו לנו פנימה. העיתוי היה מושלם משום שמשלב זה המקום החל להתרוקן. אנחנו מבינים מלקוחות מרוצים אחרים שבשעה שהמקום מלא ניכרת בו צפיפות לא נעימה המוגברת על ידי אקוסטיקה בעייתית. מאתנו זה נחסך.

עיצובו של המקום זועק מכל כיוון עיצוב קלאסי של בראסרי צרפתי: המראות על הקירות, קישוטי האר-דקו, רהיטי העץ הכהים וחוצצי חצי הגובה בין מקומות הישיבה. למרבה השמחה גם התפריט הוא צרפתי מובהק. מלבד איזה סלט חצילים בטחינה שהתגנב לו לתפריט המיוחדים, רובן המכריע של המנות בתפריט מגיעות מארצם של אוכלי הצפרדעים וכמעט ללא התאמה לחיך המקומי. כמה נפלא! חלקן אמנם אינן צרפתיות במקור, אבל אופייניות למוסד הקולינרי על שמו נקראת המסעדה. דני שמח במיוחד לראות את רשימת המנות היומיות. ביניהן מצאנו פוט או פו (תבשיל בשר בקר קלאסי) ביום שני, שוקרוט ביום שלישי, ביף בורגיניון ביום חמישי, בויאבז בשישי וקאסולה בשבת – פשוט מיטב הקלאסיקות שכל כך קשה למצוא כיום בארץ בצורתן הבלתי מותאמת לחיך המקומי.

החיננית שהגיעה אל שולחננו הסבירה לנו שהעסקית מורכבת ממנה ראשונה מתפריט המיוחדים המצומצם במחיר עיקרית מן התפריט העיקרי והיומי. לצערנו או לשמחתנו, תלוי איך מסתכלים על זה, העדפנו שלא לשתות אלכוהול לפני אירוע אלכוהול גדול, ולכן בחרנו לשתות לימונדה שכלולה בעסקית. עודד כמעט התפלץ מטעמה המלאכותי שהזכיר לו את המטבח בצבא, אבל זה המחיר שיש לשלם במקרים רבים על משקה ללא אלכוהול. בשלב זה הגיעה סלסלת באגט גרעינים משובח שנאפה במאפייה הצמודה למסעדה ולידו חמאה סטנדרטית, אך רכה. לראשונות הגיעו סלט עגבניות ומוצרלה לעודד ופלפל אדום ממולא לנותרים. הסלט סבל מאיכותן הירודה של העגבניות בעונה זו, אולם המוצרלה היתה מעולה. הממולא, לעומת זאת, היה מוצלח ביותר ומילוי הבשר היה מתובל ועשיר בטעמים.

לעיקריות בחרנו שלוש קלאסיקות צרפתיות. חלק זה ניתן לסכם בשתי מילים: איזה תענוג. הביצוע של כל המנות הללו היה משובח במיוחד. השוקרוט של עודד (יום שלישי בתפריט היומי) הגיע בתוך סירון נחושת והחיננית הסירה ממנו את המכסה רק על השולחן. הוא הזכיר לנו מאוד את השוקרוט שאנחנו עושים בבית. הכרוב הכבוש כלל קוביות בייקון ובשר אחר, ועליו הונחו שוק של קונפי אווז פריך מבחוץ ונימוח מבפנים, נקניקיית מרווה ופיסטוקים נפלאה ונקניקיות פרנקפורטר טעימות למדי. בניגוד למנה הקלאסית, התברר שכאן מבשלים את הכרוב בבירת טובורג, אבל עם התוצאה לא מתווכחים. בתבשיל היו גם תפוחי אדמה טעימים, צהובים מאד, שהתבשלו ככל הנראה בנפרד מן הכרוב – כפי שנהוג באלזס.

הקורדון בלו של האחות הקטנה כלל שתי רולדות חזה עוף במעטפת פירורים ועם מילוי שינקן, גבינת אמנטל ומגע אישי בצורת גבינת רוקפור. הבשר הוכן בצורה מדויקת ביותר וכל המרכיבים ביחד יצרו מנה מעולה. התוספת שבחרה האחות היה סלט עגבניות קטן, שכנראה היה טעים לה, היות ובסוף הארוחה נותר רק המיץ שבתחתית הקערית, שגם אותו הפליאה לספוג בזנב באגט.

סטייק הטרטר של הצופה מן הצד תובל מעט יותר מדי עם בצל, נוסף לבצל הסגול הקצוץ שהוגש ליד המנה, אבל בכללותה היתה זו מנה טעימה מאוד. לצידה הגיעה צלחת עם בגט קלוי, אשר הספיק בדיוק לגודל המנה. ראויה לציון שאלתה של המלצרית עם ההזמנה האם להוסיף חלמון לטרטר. באט אוף קורס, היתה התשובה. ממבחר התוספות האפשריות בחרנו גרטין תפוחי אדמה, שהיה מעולה וכלל כמות גדולה למדי של גבינה.

המנות היו לא רק טעימות, אלא גם גדולות ומשביעות. למען האמת, דני נאלץ לסייע לעודד ולאחות הרחמנייה לסיים את המנות שלהם. זאת היתה עבודה מלוכלכת, אבל מישהו היה צריך לעשות אותה. מקוצר זמן לא הזמנו קינוחים. החשבון הסתכם ב-249 ₪ לפני הטיפ, כשהמנה היקרה ביותר היתה סטייק הטרטר, שעלה 98 ₪.

שני דברים עיקריים מצאו חן בעינינו בבראסרי: ההצמדות למטבח הצרפתי הקלאסי ללא השפעות ים תיכוניות/נגיעות השף/ירקות השוק ושאר השטויות שמאפיינות מסעדות ישראליות רבות כל כך, ואיכות המנות.

בדרך למכונית נכנסנו למאפיה של הבראסרי כדי להצטייד בפחמימות. הבריוש היה מצוין ונימוח ומאפה הפקאן היה טעים מאוד. היות ולחם השיפון הלך למקפיא לא נמסר דיווח על איכותו עד לסגירת הגיליון, אבל ניתן לשער שגם הוא טוב. ויוה לה פראנס!