אוקטוברפסטים עליך ישראל

במסגרת אימוץ חגים ומנהגים מעמי ומדינות הגלובוס, שמחנו לגלות שהשנה נחגג האוקטוברפסט הגרמני במספר אירועים ומיקומים בישראל. נודע לנו במקרה על שניים מעניינים והחלטנו לפקוד אותם.

אוקטוברפסט הוא חג מוזר. את חגי תשרי הרי חוגגים בתשרי, אבל את אוקטוברפסט מתחילים לחגוג דווקא באמצע ספטמבר והוא מסתיים בתחילת אוקטובר. זהו היריד הגדול ביותר בעולם ומדי שנה מבקרים בו כ-5 מיליון בני אדם. למרות שכיום חוגגים אותו במקומות כמו ת"א ובערים שונות במיד-ווסט, החגיגה המקורית התחילה ונמשכת במינכן – עיר הבירה (כפל משמעות – יאהו!) הבווארית. מקור האוקטוברפסט בחגיגה עממית שנערכה לרגל נישואי יורש העצר הבווארי, הנסיך לודוויג, עם בח"ל (ובחירתם של יועצי בית המלוכה), הנסיכה תרזה מסקסוניה-הילדבורגהאוזן, באוקטובר 1810. החגיגה המקורית כללה מירוצי סוסים ופעילויות לא קשורות אחרות. ב-1960 החליטו לוותר על כל השטויות ולחגוג רק עם בירה ונקניקיות. השאר היסטוריה. אז איך חוגגים את אוקטוברפסט אצלנו?

 

דני ביקר באירוע בנינקאסי/בירדי בדרום תל-אביב:

עלון המידע האלקטרוני שקיבלתי ישירות מבירדי דיבר על פסטיבל בירות ישראליות ביתיות שייערך בחסות פאב הבית, נינקאסי, ב-14 באוקטובר 2011. גורם עיקרי שהכריע את הכף בעד האירוע היתה החניה החינמית המרובה הקיימת באזור התעשיה בו נמצא הפאב והגישה הקלה אליו. מספר ימים לפני האירוע התברר שבאותו יום שישי בדיוק נערך אירוע אופניים המוני בתל אביב ושצפויים שיבושים משמעותיים בתנועה. אי לכך ובהתאם לזאת יצאנו לדרך רק בצהרים. בסופו של דבר הגענו בקלות רבה. היתה כל כך הרבה חניה שחשבנו שהאירוע בוטל ורק אחרי שנכנסנו לנינקאסי התברר שהוא כבר בעיצומו. האירוע נערך בחצר הפנימית של המבנה התעשייתי הגדול בו שוכנים הפאב ומפקדת בירדי.

החדשות הטובות הן שלא היה צפוף. מאוד לא צפוף. למען האמת, במקום היתה אווירה של מסיבה שכונתית נעימה. אנשים דיברו אחד עם השני, המבשלים שוחחו בחופשיות עם האורחים והיה מקום לשבת. כמות המציגים היתה קטנה למדי וכל המבשלות היו קטנות מאוד. ראינו את גופר'ס, ג'מוס, לאפינג בודהה, לול ושמולץ. גם בעלי הבית הציגו את מרכולתם בדוכן צנוע. היה דוכן שמכר נקניקיות וכרוב כבוש על פי מיטב מסורת בוואריה, אבל הללו לא נראו מזמינים במיוחד ולכן בחרנו לוותר. למרבה הצער, אי אפשר היה לקבל טעימות קטנות יותר מכוסות שליש, אשר עלו 15 ₪. היות והיו לנו תוכניות להמשך אחה"צ נאלצנו לנהוג בזהירות ובמתינות.

 

בסיבוב הראשון שעשינו בחצר משך את תשומת לבנו הדוכן של שמולץ ממעלה אדומים. ליתר דיוק, משך את עינינו עיטור הפלפלים האדומים החריפים על הבקבוקים. המבשל, שמואל נקי, פועל כבר שלוש שנים ובשנה שעברה אף זכה בפרס הראשון בתחרות סם אדאמס עם בירת דופלבוק.

שמולץ, פורטר צי'לי – בירה מסוג פורטר, עשויה מלתת קלויה וכוללת תיבול של צ'ילי. זוהי בירה כהה שהיתה קלילה למרבה הפלא ואף טעימה. טעמו של הצ'ילי היה נוכח, אבל לא דומיננטי ולכן ניתן היה לשתות את הבירה בנחת ובהנאה. (5.2%)

 

 

   

 

 

 

הדוכן הבא שביקרנו היה של מבשלת לול, הפועלת בקיבוץ חולדה. בעל הבית, הבשלן והתרנגולן הראשי הוא איש נחמד מאוד ששכחתי לרשום את שמו. הוא מציג את הבירות שלו רק בחצי השנה האחרונה באירועים שונים, למרות שהוא מבשל כבר מספר שנים. מקור השם של המבשלה הוא מיקומה בלול ישן וסדרת הטלוויזיה לול. בלול מייצרים שני סוגי בירות: חיטה וסטאוט.

 

 

לול, חיטה – בירה כהה ולא מסוננת עם משקע נדיב בתחתית הבקבוק. הבראומייסטר מזג לנו את רוב הבקבוק ואז ניער אותו מעט והציע לנו לשתות מן המשקע המדולל. לא השתכנענו מן הטעם, למרות שלדבריו מדובר בחלק הבריא ביותר של הבירה. בכל מקרה, הבירה היתה לא רעה לסוגה, אם כי ניכר בה טעם שמרים חזק מדי לטעמי. (4%) 

  

 

 

 

חייבים לציין לשבח את לול על התווית המשעשעת והמקורית.

  

בקיצור, אוקטוברפסט לא ממש מצאנו, אבל אווירה טובה ובירות מעניינות בהחלט היו שם.

 

 

 

 

עודד ביקר בנמל תל אביב:

הנסיעה לתל אביב עברה לשמחתי ללא פקקים ועומסים, אך החניה הגדולה והחינמית ברידינג היתה עמוסה לה, עייפה. רכבים עקבו לאט ובדריכות אחרי הולכי רגל שנראו מוציאים מפתחות רכב מכיסיהם וצעקות קרב נשמעו פה ושם עקב ויכוחים שנסבו על חניה שהתפנתה. עזבתי את זירת האסון וגיליתי להפתעתי חניון חינמי בלתי מוכר ועל כן בלתי צפוף באותו האזור ממש.

בכניסה למתחם הנמל נתבררו הסיבות לצפיפות הגדולה בחניה – יריד דיור גדול ויריד לגו קטן. אני חובב לגו, אני, והיה לי קשה מאד להחזיק את עצמי שלא להצטרף לערימות הדרדקים ששיחקו בערימות של לגו. הקוביות הקטנות והצבעוניות האלה יכולות להעסיק אותי שעות…

בפרסום לאירוע באתר שוק הנמל נכתב שהרחבה הדרומית של השוק תהפוך ל'ביר גארדן', עם הרכבי מוסיקה משתנים והרבה בירה טובה. ואכן בחלקו הדרומי של האנגר 12, בו ממוקם השוק עם התקרה, סודרו בצורת ח', כ' או U’ דוכנים שעוסקים או קשורים בדרך זו או אחרת לבירה. במרכז הרחבה פוזרו שלחנות נמוכים, שולחנות גבוהים ומספר ספסלי קק"ל. עצי ערמונים ושמשיות בלבן וכחול (שני סממנים בולטים מאד בגן בירה בווארי שמכבד את עצמו) לא ראיתי ובסך הכל המקום היה קטן, אבל צפוף. גם הרכבי מוסיקה לא הורכבו באותו אחרי של צהריים, אבל השקיעה, לעומת זאת, היתה ספקטקולרית וגרמה לי להצטער שלא הבאתי את המצלמה שלי.

(השקיעה דרך עדשת המצלמה העלובה של הנייד שלי)

המבשלות שהציגו היו מלכה, ליבירה, דנסינג קאמל, שפירא, אלכסנדר, פאבו, ברוהאוס, ודוֹד סיידר אחד. הכניסה למתחם לא עלתה כסף, שזה משמח מצד אחד, אך מן הפן האחר מאפשר לכל פושטק חומד נקניקיות להכנס ולהצפיף את החלל. מחירי כוסות הבירה נעו בין 10 ל-15 ₪ והן היו לדאבוני עשויות פלסטיק. הייתי מעדיף להפקיר 5 דרכמות ולקבל כוס זכוכית שתומכת לי טוב יותר בבירה.

עם שקיעת החמה תקפו כוחותינו את היעד. כבר שנים שאני מחפש את הסיידר המושלם ומתאכזב בכל פעם מחדש. נראה שאני מצפה לשווא לטעם ימי ביניימי דמיוני עם ניחוח תפוחים וקש. כיוון שכך, ניגשתי בראש ובראשונה לדוכן של דני, The Winemaker ממבשרת ציון. דני מוכר ציוד להכנת יין ובירה, מעביר קורסים בהכנת הללו ואף חוטא בייצור בעצמו. בדוכנו הוצגו סיידר תפוחים יבש, סיידר מתוק, בירת PA ובירת בלונד.

The Winemaker, סיידר מתוק – אכן מתוק, עם טעם טוב של תפוחים, אך קוביות הקרח שהוכנסו לכוס הקטינו לי את נפח השלוק ולא עמדו במשימתן לקרר מספיק את המשקה. בפעם הבאה שנפגש אנסה את היבש. (4.6%)

בהזדמנות זו, אני יוצא מכאן בקריאה נרגשת לכל יצרני הבירה הבוטיקיים בישראל לייצר גם סיידר. העם דורש סיידר תפוחים!

 

בעודי שם אפי בכוֹסי חברו אלי עידן, ינון וגיורא, חבריי הלוגמים. תפסנו שולחן שהתפנה בדרך נס והמשכנו במשימה. בכל פעם שהנחנו כוס ריקה על השולחן הגיח מן העלטה מש"ק פח עירני ונטל את הכוסות. יפה.

ליבירה, וייס וביטר – עידן אהב את הוייס העשויה מחיטה ואני קצת פחות, למרות חיטתי לבירות חיבה. גם הביטר (PA) לא היתה לטעמי. המבשלה החיפנית, שלא מזמן פתחה גם פאב, מייצרת כארבעה סוגי בירה ויש לי הרושם שמשהו טוב קורה שם.

Dancing Camel, מידנייטסטאוט – איזו בירה נפלאה. כחובב סטאוטים מרירים, זו לעניות דעתי אחת מהטובות ביותר בארץ. (5%)

Dancing Camel, טרוג' וויט – בירת חיטה עם גרגרי כוסברה וקליפות אתרוגים. בירה מרעננת ומרתקת ועל אף שאינני אוהב שמוסיפים לי טעמים לבירה, חשבתי שהיא מוצלחת מאד. (4.8%)

 

עכשיו הרגשנו שצריך לדלל קצת את הבירה באוכל. הריח הנפלא של בצל ובשר מטוגנים שעלה מדוכן הנקניקיות שבכניסה למתחם משך אותנו אל עבר התור המשתרך ממנו. ראינו שהתור לא מתקצר מהר מספיק ונטשנו. נכנסנו לחלק המקורה של השוק ונהנינו מאד מהסנדוויץ' עם ההרינג הכבוש אצל שרי הרינג, הדוכן של שרי אנסקי. בכל פעם שאני בשוק הנמל אני ניגש לשם. הכריך הזה מכיל פשטות שיוצרת שלמות. כשחושבים על השלם שעולה על סך מרכיביו, המנה הזו בהחלט עונה להגדרה.

הלאה. הפתעת הערב מבחינתי היתה הבירה החדשה של מבשלת הגולן, עוג. כשרק נפתחה המבשלה שמחתי מאד, נסעתי לראות ולטעום, אבל לא מצאתי בירה שנעמה לחיכי. לאחרונה החליף עמרי זילברמן את ניקולאס סטארקמט הגרמני בתפקיד הברומאסטר (מִבשלן ראשי?) של המבשלה. עבודתו הראשונה של הנ"ל היא הבזלת עוג.

מבשלת הגולן, עוג – "בירה לאגר ג'ינג'ית", כך התווית, מסדרת בזלת. צבעה כתום, היא מעט מרירה (מצוין!), בעלת ריח פירותי טוב, קצף נעים ותסיסה גבוהה. עידן אמר שהיא מזכירה לו סודה במרקמה האוורירי. כל הכבוד לזילברמן, אמשיך לדגום את העוג. שימו לב, נכון לעכשיו היא בירה עונתית ועלולה להגמז מן המדפים בקרוב. (4.1%)

שפירא, סטאוט שבולת שועל – בירה נהדרת, עליה כתבתי כבר מספר פעמים. סמיכות גבוהה ומרירות נמוכה. היא הזכירה לגיורא את המרפי'ס. (5.2%)

ברוהאוס, Masters – הבירה הכהה של המבשלה. תמיד אהבתי אותה. (7%)

נפרדנו מהבירה והחלטנו לצוד נקניקיות על אף התור הארוך. ינון ואני עמדנו כחולמים בתור וחיכינו, עד להכרזה שנגמרו כל נקניקיות הבקר ונשארו רק נקניקיות עוף, שנראו לי מוכרות מהמקפיא של הסופר. כשעמדנו שם ראינו שהתור הסתיר את הדוכן של בירדי, שהציע בירצ'נדייז וקורסים לבישול בירה ואת הדוכן של מאפיית לחמים מהשוק הסמוך שהציע מאפים שונים, ביניהם עוגות לבקוכן, עליהן קיבלתי מראש אזהרה מפורשת שכדאי להימנע. עוד היו במתחם דוכן עם ברעצלים, שנראו עייפים יותר ממני, דוכן פיצוחים (huh?) ודוכן תפ"א אפוי. לאור ההיצע עשינו פעמינו לעבר פיצה וולקנו הטובה והמוכרת וסיכמנו את האירוע נחמד, אך צפוף ומאכזב קולינרית.

 

שמולץ   The Winemaker   ליבירה    Dancing Camel   מבשלת הגולן   שפירא   ברוהאוס תל אביב