יהל

yodfat

יהל למד בכתה המקבילה ולא ממש הכרנו. עד ליום חורפי אחד בכתה ו' כשחזרנו משיעור ספורט משותף לשתי הכיתות. יהל הלך ושוחח עם חבר ואני הקדמתי אותם, טיפסתי על גבעה קטנה וברגע שעברו ליד שלולית גדולה העפתי לתוכה סלע. השלולית התנתנקה ממקומה ונחתה עליהם. הם התכסו שניהם בבוץ ואני התחלתי לנוס על נפשי כששניהם דולקים אחרי, מתפוצץ מצחוק וטיפה מתחרט על כמות הבוץ שהזזתי. שנה אחר כך הפכנו להיות חברים טובים.

יהל ידע ליהנות מהחיים. בשגרת היום יום הוא היה עסוק תמיד ולא בזבז רגע, אבל ידע גם לשבת ולהרגע, להקדיש זמן לטיול, לפיקניק, לארוחה טובה, לשתות יין טוב או סתם להכין קפה טוב כמו שצריך.

היו לנו טיולים וארוחות אינספור וכמוהם שיחות על אוכל, בירה ויין. יהל קרא, התעניין והתמצא בהרבה מאד תחומים, ביניהם גם באוכל, אך תמיד שמח לשמוע וללמוד עוד.

הטיולים החביבים עלי במיוחד אתו היו הספונטניים והתחילו בשיחת טלפון שהתנהלה בערך כך:

"קפה על התבור?"

"יאללה!"

ותוך 20 דקות כבר היינו על ההר, מחפשים נקודת תצפית יפה במיוחד ומתחילים להרתיח מים ולאכול עוגיות או פירות יבשים.

אלת הקפה מהתלת בך כל הזמן ורק מחכה שתאבד ריכוז לרגע כשאתה מארגן את הציוד לטיול, ופריט אחד מערכת הקפה אתה שוכח בבית. גפרורים, כוסות, גז ואפילו קפה. זה קרה לנו לא אחת. אני חושב שהמקרה הפתטי ביותר היה בטיול ל"עמק הנעלם" בגלבוע. יום חורפי, הכל סביב ירוק ורענן. מצאנו עץ חרוב גדול שיגונן עלינו מהטפטוף שהחל והוצאנו את ערכת הקפה. "איפה אמרת ששמת את המים?", שכחנו את המים לקפה בבית… מתוך יאוש הנחנו את הפינג'אן על סלע בגשם, בתקווה שחלק מהטיפות תכנסנה פנימה. אחרי 10 דקות ו-5 טיפות התייאשנו.

בישלנו לא מעט בבית, אבל בילדותנו רוב הבישולים היו בישולי שדה. וכך במחנה הנודד "בעקבות לוחמים" בגולן ובאצבע הגליל יהל ואני היינו אחראים על ארוחת הערב של הקבוצה שהדריך. החלטנו שהכי טוב יהיה לבשל מרק גדול עם הרבה ירקות, שיהיה חם, ריחני ומגבש. היינו כ-15 חבר'ה ויהל ואני הכנו בסיר ענק, על כלב גז אימתני, מרק ל-120 איש. זה היה נפלא! רק שחוץ מאתנו, שהיינו מבסוטים מאד מיצירתנו, היה בחור אחד אמיץ שטעם ואמר שיש קצת יותר מדי שום. ערפדים לא התקרבו אלינו באותו הלילה.

עבדנו ביחד במלונים, בנרקיסים ובארומורוס, שמענו שוב ושוב את המערכונים של הגששים. בנינו ביחד איגלו בחורף הלבן של 92', חרשנו את הדרכים בשדות עם הטרקטורון ואחרי כמה שנים את כל הצפון עם הג'יפ הלבן שלו. יהל תמיד היה מברך לפני יציאה לטיול בג'יפ בברכת "הלוואי שנתחפר", כדי שיהיה מעניין.

יהל אהב מאד להכין פיצות, לחמים, עוגות ועוגיות, זיתים כבושים, בשר על האש וסלט. בכל ארוחה הוא דאג לסלט גדול וטוב. הדלקנו הרבה מדורות יחד… שתינו הרבה יין יחד… ניהלנו שיחות אל תוך הלילה… עשינו חיים משוגעים. הוא היה חבר מאד טוב.

 

הוא חסר לי נורא.

פורסם בקטגוריה הגיגים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

השאר תגובה