שישי בעין כמונים

1955

היתה שנה מרתקת. ב-6 בינואר נולד רואן אטקינסון, הלוא הוא Edmund Blackadder (הפתן השחור) ו-Mr. Bean, המוכר קצת יותר. ב-12 במרץ נפטר צ'ארלי פרקר (Bird). באותה השנה "השחר העולה" התחילה לייצר את ממרח השוקולד הידוע שלה ואפרים קישון הוציא לאור את הרומן הסאטירי הראשון שלו – עין כמונים.

 

עין כמונים, על פי קישון, הוא כפר דמיוני נידח בגליל אשר אחראי על תצרוכת הכמון בישראל. חוות עין כמונים, שנקראת על שם ספרו של קישון ועל שום קרבתה להר כמון, הוקמה על ידי משפחת אברוצקי בשנת 1980. בחווה מחלבה המייצרת גבינות עזים מסוגים שונים, מוצרי חלב עזים אחרים ובית בד המייצר שמן זית. החווה נמצאת על כביש 85 בין צומת קדרים לצומת חנניה. השילוט ברור.

 

יום שישי

את יודעת, אנשים עסוקים בסידורים, נקיונות ובישולים. בקיצור, סעפ"ש – סידורים, עניינים, פה, שם. זה זמן טוב לצאת לטייל או ללכת לאכול. אנחנו עשינו את שניהם, רק בסדר הפוך.

אירוח הגבינות בחוות עין כמונים נפתח בכל יום בשבוע בשעה 11:00 בבוקר. בשעה 11:01 פונקט התייצבנו והופתענו לראות שבשני שולחנות בסככה בחוץ כבר ישבו אנשים ולעסו. ניתנה לנו הבחירה בין ארוחת בוקר לבין ה"אכול כפי יכולתך". לא התכוונו להתפרע ובכל זאת ארוחת ה"אכול כפי" נראתה לנו מוצלחת יותר.

 

הארוחה עולה 88 ₪ לאדם מעל גיל 3 וכוללת את הפריטים הבאים:

שתיה – מים, לימונדה, יין לבן חצי יבש, יין אדום ושתיה חמה.

גבינות – יוגורט עזים, מבחר גבינות עזים ולבנה.

סלטים – פלפלים אדומים, סלק חמוץ מתוק, כרוב חמוץ מתוק, טחינה, חצילים, סלט שעועית מסוגים שונים עם חומוס, ממרח פלפלים חריפים (יש!!), סלט חסה עם אגוזים וסלט ירקות קצוצים עם גבינה.

בצק – לחמניות כפריות עם חמאה מתובלת וריבת דבלים.

מתוק – תפוח אפוי, סורבה מנגו/תות/קוקוס/פסיפלורה.

 

מכל הפריטים אפשר לקבל עוד, אם רוצים וכמה שרוצים.

כל מוצרי החלב מכילים חלב עזים בלבד ואפילו את הקפה אתה יכול לקבל עם חלב עזים, אם אתה חפץ בכך. הכל מיוצר במקום. איזה יופי.

 

כששאלתי

איזה יין מגיע עם הארוחה התשובה היתה "אדום או לבן". שאלתי "של מי?" ונעניתי ב"יערות הכרמל". ניסיתי לתקן ולשאול אם הכוונה היתה ליקב כרמל, אך המלצרית היתה בטוחה בעצמה שיש יקב בשם "יערות הכרמל". אני חושב שהיא התבלבלה קצת. על השאלה מאיזה ענבים מיוצר היין קיבלתי תשובה שהוא חצי יבש. נו, מילא.

הזמנו את הלבן וקיבלנו קרף של חצי ליטר יין שלמרבה הצער נשאר מלא כמעט לגמרי. אני לא נהנה כל כך מיינות בסדרת סלקטד של כרמל ובוודאי לא כשהיין הלבן מגיע בטמפרטורת הסככה. זה היה אחד המינוסים העיקריים בארוחה. לא הזמנתי את האדום, כדי לא לבזבז להם עוד חצי ליטר שממילא לא יישתה.

 

הגבינות

של עין כמונים מוכרות לנו היטב מטיולים רבים בצפון בהם עצרנו לקנות בחנות החווה צידה לדרך. רובן ככולן נהדרות ולעניות דעתי ברמה בינלאומית. אני מעדיף את הקשות החריפות, אבל כולן היו מוצלחות מאד. גם שתי האינדיאניות חשבו כמוני.

הלבנה היתה עדינה מאד ובניגוד לדני, אני דווקא מעדיף אותה חמוצה יותר ופחות כמו גבינה לבנה.

היוגורט שהגיע בכוסות שתיה היה נעים במיוחד והזמנתי ממנו עוד ועוד. אני מעריך שאני לבד שתיתי כליטר יוגורט.

 

"פולין זה פה"

חשבנו לעצמנו, כשאכלנו מהסלטים השונים שהיו טעימים מאד, אבל התבלין העיקרי המורגש בכולם היה סוכר. סוכר זה טעים, אבל לא תמיד מתאים וקצת הופך את הטעמים לחד גוניים. דווקא הלימונדה היתה פחות מדי מתוקה לטעמי.

 

סלק מתוק-חמוץ-מתוק היה יפה והזכיר לי במעט את הסלק של אברום, רק בלי התבלון. אלו היו ממש סוכריות סלק. אני חושב שגם מי שלא אוהב סלק יאהב את זה בזכות הסוכר. וזו לא מחמאה.

סלט שעועית ירוקה, צהובה ולבנה עם חומוס, חומץ ושמיר (והרבה סוכר) היה טעים מאד ואני חושב שאפילו אנסה מתישהו ליצור גרסה לא מתוקה שלו. ביקשנו עוד ממנו.

 

פלפלים אדומים קלויים היו רכים וטובים. ומתוקים.

 

סלט כרוב וגזר חמוץ-מתוק-מתוק, היה בסדר. לכרוב אין הרבה טעם וכשמוסיפים לו סוכר וחומץ הוא מקבל את הטעם שלהם.

סלט החצילים המתוק היה מוצלח מאד.

סלט החסה עם האגוזים היה טרי וטוב ותובל ברוטב צרפתי מועשר בסוכר. גם סלט הירקות עם הגבינה היה טרי וטעים.

 

הטחינה היתה קצת אנמית (חבל, יכלו לשים קצת סוכר) והחריף היה מעולה (ביקשתי עוד…).

 

הלחמניות

הידועות של החווה היו מעולות כרגיל. בטיולים בצפון היה לי תמיד קשה מאד לעבור ליד החווה ולא להכנס לקנות לחמניות. אני יכול לחיות על הלחמניות האלה. רק אזהרה אחת, הן מסוכנות מאד! קשה להפסיק לאכול אותן והן ממלאות מאד. אני ממליץ לאכול מהן במשורה אם אתם "אוכלים כפי".

 

אווירת אטמוספרה

הסככה היתה מוצלת והיה לנו נעים גם בצל וגם בשמש. המוסיקה שנשמעה ברקע היתה טובה מאד, אם כי לא כל כך מתאימה למקום והעוצמה שלה היתה גבוהה מדי (ביקשנו להחליש, כי היה קשה לדבר). האווירה במקום מרגיעה מאד ונעימה לארוחה, עד לרגע שמישהו בשולחן מרוחק, שנמצא דווקא בכיוון הרוח, מחליט לעשן. זה חרב לנו לגמרי את ההנאה ולכן ביקשנו לעבור (במקום פתוח קצת קשה לבקש מאנשים לא לעשן). חבל שבמקום כל כך יפה וכל כל רגוע אנשים מרגישים צורך לעשן. אני יודע, אני לא מעשן, אז אני לא מבין… טוב מאד שאני לא מבין.

עוד הצקה מיותרת היו זבובים טורדניים, שאני חושב שכבר נמצאו שיטות יעילות להרחיק אותם גם במקומות פתוחים כמו זה.

 

הסורבטים

היו מעולים אחד אחד. מרקמם הקרמי והטעם המקורי של הפרי שניכר בהם גרמו לנו ללקק את האצבעות ולהתאפק לא לבקש עוד. את התפוח האפוי לא ניסינו. טעמים נוספים של סורבטים ניתן למצוא בחנות החווה. פעם היו להם גם גלידות, שמשום מה לא ראיתי במקרר.

 

בשורה התחתונה

למרות ההערות נהננו מאד. מכרים רבים שלי מרגישים שעלות הארוחה גבוהה מדי, אבל אני חושב שאיכות האוכל (ואני לא מחשיב תיבול לא לגמרי מדוייק) לגמרי שווה את זה. מה גם שאתה יכול להזמין עוד ועוד ממה שאהבת.

בסוף הארוחה הרגשנו שבעים ולא מפוצצים ולמרות זאת לא יכולנו לאכול כלום עד הערב.

 

 

בדרך דרומה

ירדנו לשדות של קיבוץ בית קשת ושוטטנו קצת בין שדות חיטה וחמניות, כרמים ועצי אלון עתיקים כשברקע הר תבור. איזה אחלה הר…

 

"איזה דרינק קטן לפני השינה

יכול להיות נחמד", לעצמי אני אומר. ועצמי עונה לי "יאללה תתנענע, יא מלוכלך, אם לא תכין קאיפיריניה נשרוף לך ת'מועדון!". ובכן, מזה שבועיים שהמקרר שלי מלא בלימונים מהעץ של חסיה השכנה. מה שאומר (כן, כן, ניחשתם נכונה!) שהחלה עונת הקאיפיריניות!

הבנות נרדמו וסוף סוף התפניתי לשקשק לעצמי קאיפיריניה של לילה. ניגשתי אל ארון הכבוד של האלכוהול ו- Doh!! גיליתי לחרדתי שנותרנו ללא קשאסה. אדם ללא קשאסה משול לאבן ללא ברווז. קשאסה, על רגל אחת, היא רום ברזילאי המופק מקנה סוכר ומשמש כמרכיב האלכוהולי (זה 40 מעלות, דה?) במשקה הלאומי של ברזיל, Caipirinha. שוד ושבר! אבל כל כך חשקה נפשי בקאיפיריניה!! טוב, אמרתי לעצמי, "אם אין ציפור שיר (כך אמר לי אבא כשהייתי קטן), גם תחת זמיר". זה פתגם מחוזי מאד ואין בכוונתו לעלוב במשפחה שלמה של משקאות, אבל עראק היה האופציה הראשונה עליה חשבתי כתחליף אקראי לקשאסה.

על מערכת היחסים שלי עם עראק אפרט בהזדמנות אחרת. רק אציין שכבר כמה שנים שיש לי במקפיא באופן קבוע בקבוק עראק מאיכות נמוכה במיוחד. שלוף שלפתיו מהמקפיא והתקן התקנתי לעצמי קאיפיריניה-עראק עם נענע. קשה לי להאמין שלא חשבו על זה קודם לפני. זה לא משנה, החלטתי לקרוא לה עראקאיפיריניה ואני אוהב אותה. מה תעשה לי? תרביץ לי? בא לך להרביץ לי? אתה רוצה להתקוטט? בוא החוצה, אני אקוטט אותך.

 

 

עראקאיפיריניה

להסיר את שני הקצוות של לימון אחד (אין בהם מיץ). לחצותו לאורך. לפרוס כל חצי לרוחב ושוב לחצות את כל הפרוסות לאורך (כך שיוצאות פרוסות של רבעי לימון).

להוסיף כף סוכר (אני מעדיף דמררה).

למעוך בשייקר (או בקערה, באמצעות תחתית של כוס או מערוך) כדי שהסוכר יימס במיץ הלימון.

להוסיף חצי כוס עראק.

למלא את השייקר בקרח גרוס (בקערה אפשר לשים גם קוביות קרח שלמות, אבל ראו הוזהרתם, זה לא יתן אותו טעם).

לטעום ולתקן טעמים, אם צריך.

Saúde!