שפונדרה

עודד – מבשל בשנתו

דני – כתבנו בתפוצות

יובל – לוגם ומפדל

עינת – גם אופה, גם יפה

עודד

מומחה חומרי נפץ וחבלה, אנרכיסט, מתמחה בלעשות דברים אחרת, ציניקן, חובב מערכונים וחמאת בוטנים.

אמא שלי מספרת שכשהייתי קטן הייתי יושב על השיש לידה וצופה בה מבשלת. אבא שלי מספר שכשהוא היה קטן הוא היה עומד וצופה באמא שלו מבשלת וכשהוריי עברו לגור ביחד, הוא היה זה שבישל.

כשהייתי בן 15 חזרתי רעב הביתה מבית הספר והחלטתי לאפות בראוניס. הבראוניס יצאו מעולים והמטבח לא נשרף. היה זה פתח לבאות. בבית הספר פגשתי חבר לצלחת שביחד בישלנו אל תוך מעמקי הלילות, חקרנו וערכנו ניסויים באוכל. במקביל אחי ואני הנדסנו בבית ניסויים ממוקדים במילקשייקים, פיצות, לחמים, שקשוקות ומוסים.

עד גיל 18 כבר התמכרתי לבצק ושוקולד והתמחיתי באפיית לחמי בננה ואכילתם בעצמי (אף אחד אחר לא התלהב).

בתקופת שירותי הצבאי חטפתי על הראש מאיטלקיה זועמת כששברתי בפעם האחרונה בחיי את הפסטה לפני הבישול. מאז אני מסתכל לאחור בכל פעם שאני פותח חבילת פסטה.

בשנת 1999 הכרתי את נפשי התאומה, שלהפתעתי התמחתה גם היא בצעירותה בהכנת לחמי בננה ואכילתם בעצמה. היא גם זו שגרמה לי לאהוב חצילים כשבעורמה נתנה לי לטעום מוסקה שאפתה.

כשנה לאחר מכן, לרגל ביאת המילניום ביקר האפיפיור, יוחנן ותיקן, בארץ וכדי למנוע מלחמת דת נאלצתי לטוס לאיטליה למלא את מקומו. ושם, בסורנטו, פגשתי את הלימונצ'לו ומאז עולמי צהוב יותר, מתוק יותר ואלכוהולי יותר.

בתקופת הלימודים לתואר ראשון הייתי עסוק בשחיה ובישולים ומדי יום שלישי ערכתי ניסויים קולינריים בחבריי לספסל הלימודים שלא נרדמו על הספסל. בתקופה זו גם פיצחתי בלית ברירה את הפסיכולוגיה של המבחנים האמריקאיים וכך קיבלתי את התואר.

עבדתי במספר מטבחים של מסעדות במרכז הארץ כדי להבין שזה לא מה שאני רוצה לעשות. וכנכד לסבא יוגוסלבי שהיה מכין יינות משזיפים ורימונים, פתחתי בגיל 29 עם אחי ואבא שלנו יקב בוטיק לייצור ליקרים ושיכרים. כשנתיים מאוחר יותר פיתחתי דלקת בגיד הזרוע כתוצאה מקילוף אלפי לימונים ללימונצ'לו.

כיום אני מטופל בכדורי שוקולד להרגעה, עשבי תבלין לרפואה ויין להשראה. אני חולם על אוכל, חושב על אוכל וגם אוכל מדי פעם. ביחד עם צמחונית מכורה לשוקולד אני מגדל שתי אינדיאניות אנינות טעם ומתפלל שלא תגדלנה להיות שוברות פסטה ומחממות אוכל קפוא.