שפונדרה

הידעתם? מקור המילה “קומזיץ” הוא יידיש – קום, זיץ = בוא, שב. ולחלופין, שְבָנַא. (רוזמרין בלהבות) אתמול בערב תרמנו את חלקנו לזיהום האוויר בארץ. האינדיאניות התלהבו מהלהבות ואני התלהבתי מהניחוחות. הכנסנו לאש ענפים יבשים של עשבי תבלין שגזמתי בגינה בחודשים האחרונים וששמרתי במיוחד למקרה בערה. למרווה היה הריח המוצלח מכולם. אבל הניחוח המפתיע של המדורה [...]

השום של הדבורות לאחרונה, לפני כשנתיים, נמאס לנו לשמוע בנסיעות שוב ושוב את אותם השירים (המוצלחים, אך טחונים) מ"קרוסלה" ומ"100 שירים ראשונים". הצלחנו לשכנע את האינדיאנית הגדולה להאזין לשירים של הביטלס ולשמחתנו היא אהבה אותם מאד. אולי כי כבר שמעה אותם כשעוד היתה בבטן של האמא שלה. כדי להוסיף ענין ולהסביר לה מה מתרחש בשיר, [...]

לפני הרבה שנים פגשתי את טלי. ערב אחד בחדר האוכל, כמה שולחנות מזרחה, נתקלו עיני בזוג עיניים יפהפיות שבוהות בי. אני בוהה בהן בחזרה, אבל מיד נבוך לכיוון הצלחת הריקה. הצטלבות מבטים מקרית? אז זהו, שלא. כשאני מרים את הראש היא עדיין שם. חיוך נבוך, שתי חברות תומכות והעיניים האלה שלה. אני אומר לליאור שאני [...]

  מנת ריזוטו שחור וצדפות סקלופ במסעדת הרברט סמואל החוש האהוב עלי ביותר הוא חוש הראיה והוא גם מתקשר ישירות לאוכל שאני אוהב. רבות נכתב על האסטטיקה החזותית של האוכל ועל העובדה ש"גם העין" אוכלת. אז מה קורה אם חוש הראיה יוצא אל מחוץ למשחק? לאחרונה אכלתי ארוחת ערב בת ארבע מנות בחושך מוחלט – [...]

אני אוהב חריף, אני. הרבה חריף. תשים עוד קצת, אל תתבייש. אני אולי נראה לבנבן והשורשים שלי אכן אירופאיים, אבל האמא של הסבא היוגוסלבי שלי הייתה ספרדיה אסלית (ס"ט), מה שמאפשר לגנים שלי גישה לעולם החריף. אולי. ניסיתי לשים את האצבע על מתי ואיפה התחלתי לאכול חריף, אבל לא הצלחתי. כשהייתי קטן הייתה לנו שכנה [...]