לפני כמה שנים יובל נתן לי במתנה לוחות עץ אלון שהיו בתוך יין. איך קרה דבר כזה? במקום לשים את היין בחבית, שמו את ה"חבית" ביין בתוך מיכל נירוסטה. חשבתי להחזיר את חלקן לשולח בצורה אחרת, אז התחלתי לאסוף רעיונות.
הראשון שניסיתי היה מחזיק לטלפון נייד, שהיה נחמד, אך פשוט וקטן מדי. גיורא שבר את שלו כמה שניות אחרי שקיבל אותו. יפה, תיכף קיבלתי אותו לעבודה.
לפני כשלוש שנים ושבוע שתלתי שני שתילי פסיפלורה צמוד לגדר בינינו לבין השכנים, על מנת לייצר חיץ שימושי. לא ידעתי אם יהיו עליה פירות ואם יהיו פירות, אם יהיו טעימים. בחורף הראשון היו כמה פירות בודדים, מתוקים להפליא. בקיץ שאחריו כבר היו המונים. משפחה, חברים, עבודה – כולם נהנו מהיבול. להמשיך לקרוא
ילדים בחיפה
אמא שלי מספרת שכשהיתה ילדה חיכתה לנסיעות לחיפה, העיר הגדולה. אמא שלה היתה נוסעת באוטובוס פעם בשבוע לשוק תלפיות ולה מותר היה להצטרף רק לעתים נדירות יחסית, בחופשים. זה היה חו"ל מבחינתה. כשהיתה מצטרפת היא קיבלה בשוק בייגלה עם גושים גדולים של מלח ובחנוכה, סופגניה, שאף פעם לא היתה טעימה כמו אלה של אמא.
גם לי יצא בילדותי לנסוע לחיפה עם אבא שלי לכל מיני סעפ"ש (סידורים, עניינים, פה, שם) ובתור ילד כפר, גם אני התרשמתי מאד מהעיר. עכשיו אני מבין שכמוני היום עם האינדיאניות, אבא שלי אז רק חיכה שנגמור כבר עם המטלות כדי ללכת לאכול שווארמה. להמשיך לקרוא
צהרי שישי בצהריים, כוס יין לבן קר, מאוורר נושב בעורפי, חם. הספקתי די הרבה הבוקר, עכשיו הזמן להרגע ולתפור איזה חולצה טובה. אני אוהב את החולצות שלי, הן נוחות. בייחוד אלו שחצו את גיל 20 – They fit me rather neatly.
'אשת ל"א' של להקת הדלתות ברקע, יושבת אני ותופרת בשקט את הקרע בכתף, שזו לא הפעם הראשונה שלו תחת חוט ומחט. הצמחונית עוברת לידי, מעיפה אלי מבט ו: "אלוהים אדירים, עודד, תקנה חולצות!".
השבוע היו לי כמה שעות להעביר בעיר שעל ההר והספקתי לא מעט. התחלתי לכתוב על מאורעות חיפה, אבל ככל שעובר הזמן אני חושב שצריך להקדיש לתלפיות רשומה משלה. הנה היא:
מאז שנפתחה כחמארה בשוק תלפיות המתחדש, אני עוקב אחרי התצלומים שמפורסמים בעמוד הפייסבוק של תלפיות וזה נראה לי כמו מקום שאוכלים בו אמנות, בקטע טוב. מעיונים חוזרים בתפריט הבנתי שהדגים מככבים והרבה טבעוני אין שם, על כן בן הזוג המושלם לארוחה שם היה, באופן טבעי, דני. נפגשנו במקום לפני כמה חודשים ונהנינו מאד (והוא שוב עשה לי את תרגיל ה’אני הולך רגע לפדר את האף’ ובעורמה שילם את החשבון). הפעם הייתי לבד והחוויה היתה לא בלתי דומה, על אף שאף אף לא פודר שם.
