נקניקיות עם גרשיים

מי דביל? אני, כנראה.

ידעתי שזה חם, המח שלי צעק לי שזה חם, כל נורות האזהרה נדלקו, כל הצפצופים צפצפו ובכל זאת, בניגוד לכל הגיון, היד שלי הרימה את עצמה, לקחה תפו"ד לוהט שלפני עשר שניות יצא מהתנור וזרקה אותו לפה. למה? מה הרעיון? איך עוצבה תורת הלחימה? מי נתן את ההוראה?

אני יודע, זה הציפוי הזה שלו! חום אדמדם כזה, חריף, פריך אבל קרמלי-מתקתק. נו, ברור, איך אפשר לעמוד בפני עונג צרוף שכזה? מה המח מבין בכלל, אם הוא ניסה לבטל את הפעולה של היד? מה זה מעניין עכשיו כוויה בלשון? האף קלט כבר לפני רבע שעה שמשהו טוב קורה שם, בתנור. זה היה אך טבעי שהיד תעקוף את ההוראה של המח להשבתה כללית. בכל זאת, היא והאף עובדים כבר הרבה שנים ביחד, כן? הוא מריח והיא נשלחת, היא קוטפת והוא מזהה, משלימים אחת את השני, מתעלמים בבוטות מפקודות של המח והכל בהנהגתו של הפה. אין לו בלמים, לזה. כמו ילד קטן:

“!Give me, give me! I need, I need”

כוויה בלשון או בחך זה לא תענוג גדול ואפשר להמנע ממנה בקלות, הלוא צריך להיות חמור כדי לחטוף שם כוויה. זו פיסיקה פשוטה – אם זה חם, מחכים. אתה הרי יודע שבמשך יומיים אחר כך לא תוכל להרגיש טעמים. אתה יודע שלא תוכל לשתות שתיה חמה, אתה יודע! מה לעזאזל אתה עושה? עם איזה חלק בגוף שלך אתה חושב?? מה, אתה בן שלוש?

בערב פסח התשפ"ז מצאתי את עצמי מכין "נקניקיות" (עם גרשיים) של אביבית פריאל-אביחי ממסעדת אוזריה הנפלאה. בעצם אפשר גם לקרוא לזה “קנלוני” כרשה – הרעיון הוא למלא גלילי כרשה ולצלות אותם מעט. רעיון מצוין ואפשר לחשוב על כל מיני סוגי מילוי.

(בעורמה ונחישות דוחפים את הגלילים מצד אחד ומושכים מן הצד האחר)

עקבתי פחות או יותר אחרי ההוראות, אבל עד שהמים רתחו גיליתי שאני מצליח להפריד את הגלילים זה מזה כמעט בקלות בידיים. הכנתי שתי תערובות למילוי: פטריות, שקדים, כרשה מטוגנת (מהגלילים שנקרעו לי, או שהיו קטנים מדי למילוי) ושום. ותערובת תפ"א בתיבול הודי – כוסברה, כמון, סלרי, הל מעושן ובצל מטוגן – ע"ע הכוויה שלעיל.

ממלאים את הגלילים בעזרת האצבעות (במקור עם שק זילוף, אבל מצאתי שאין צורך) וצולים מכל הכיוונים על מחבת פסים לא משומנת. במהלך הטיגון גלילי הכרשה מתכווצים מעט והמילוי נדחף לצדדים, אז כדאי למלא מעט פחות מקצה הגליל.

את השמן זילפתי בסוף, ביחד עם מעט טחינה גולמית.

(גידי גוב לישראל אהרוני במרוקו: "אבל למה תה כשאפשר לשתות נקניקיה? אני לא יכול לראות נקניקיה ולא לשתות אותה")

 

בסדר, הנה, הנה אני לוקח. טיפה חם באצבעות, לא נורא, זרוק מהר לפה, זה יעבור. וואי, איזה ריח… אאאאאאאח!!

וואלה יופי, עכשיו תסתכל מה קרה! צא, תראה מה עשית! פשוט נפלא. בראבו! הרשה לי להעניק לך את אות הטמבל לשנת 2018. אם היו מכניסים את המח שלך לראש של ציפור היא היתה עפה רוורס.

אמרתי לך, אני מצטער, לא? חרבשת לי את הראש. מה אתה רוצה? תרד ממני. מה, עלית עלי? מה יש לך ממני? תרשום אותי בתור משוגע עם עבר פסיכי, נלך הביתה. יאללה! תרשום, תרשום, נו: "אני משוגע עם עבר פסיכי", תרשום, נו!*

אבל אתה יודע מה? היה טעים!

*(אופסייד סטורי / הגשש החיוור, אפרים קישון, יוסי בנאי)

פורסם בקטגוריה ירקות, נקניקיות, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

2 תגובות בנושא נקניקיות עם גרשיים

  1. מאת יובל‏:

    נראה מעולה, בעיקר כי נראה כמו מילוי של בשר…

    ו… נו? כמה ימים לא יכולת לטעום שום דבר?

  2. מאת עודד‏:

    גם יום אחד זה יותר מדי כשאפשר היה בקלות להמנע מהכוויה

השאר תגובה