ארכאולוגיה קולינרית: מסעדת Rules בלונדון

WP_20170424_007

  מעניין אם יש להם ביטוח נפרד לשטיח

יש לי חיבה רבה למקומות אוכל היסטוריים, ובמיוחד כשהם נמצאים באנגליה. בעבר חיפשתי בלונדון את מסעדת הפיש אנד צ'יפס העתיקה ביותר ואת חנות הפאי העתיקה ביותר. בקוטסוולדס ישבתי באחד הפאבים העתיקים באנגליה ובברייטון ביקרתי במסעדת דגים ותיקה. למֶכּה האמיתית של מוסדות האוכל ההיסטוריים של בריטניה לא הגעתי, עד עכשיו. ניצלתי יום חופשי מעבודה בלונדון כדי לקפוץ לצהרים במסעדה העתיקה ביותר בעיר: Rules.

תומס רולס פתח, כנראה, ב-1798 עסק אוכל כלשהו במיקומה של המסעדה בסמטת Maiden בקובנט גארדן של ימינו. כלומר, המסעדה החלה לפעול כאשר נפוליאון בונפרטה עלה לגדולה וניהל את מסע הכיבוש שלו במזרח התיכון. המסעדה עברה מדור לדור במשפחת המייסד עד שנמסרה בעסקת חליפין מוזרה לתום בל ממש לפני מלחמת העולם הראשונה. ב-1984 מכרה בתו של בל את העסק לבעליו הנוכחי, ג'ון מייהו, אשר הקפיד לשמר את עיצובה ואת חלק ניכר מן התפריט שלה כפי שהיה במאה ה-19.

WP_20170424_004

על קיומה של המסעדה למדתי מפרקים בסדרה של הסטון בלומנטל על ההיסטוריה של האוכל האנגלי. חשבתי מספר פעמים לקפוץ לשם, אבל היתה לי תחושה שמדובר במעין מועדון ג'נטלמנים שבו לזר מרופט אין דריכת רגל. תחושה זו התחזקה בגלל תצלום הרולס רויס והדורמן עם צילינדר בעמוד הבית של המסעדה. לאחרונה שמתי לב כי קוד הלבוש כפי שמופיע באתר המסעדה אינו קפדני כפי שחשבתי וכך נשבר המחסום הפסיכולוגי האחרון בדרך לביקור.

הזמנת המקום המקוונת לארוחת הצהרים באמצע השבוע היתה קלה ולקראת השעה המיועדת התקדמתי למקום כשאני לבוש בקז'ואל האלגנטי שהצלחתי לארגן. הכניסה למקום מגונדרת למדי כבר בחוץ, למרות שבאותו יום שיפוצים ברחוב הרסו מעט את הרושם. הדורמן עם הצילינדר עמד שם ופתח לי את הדלת. השיפוצים ברחוב נשכחו והרגשתי כמו במעבר למימד אחר. התחושה בפנים היא קצת כמו בסרט תקופתי אנגלי. העיצוב ישן, מיושן ומלא קסם. רק דבר אחד לא הבנתי: איך לכל הרוחות המסעדה יכולה להרשות לעצמה שטיח כה מפואר מקיר אל קיר? מה קורה אם נופלת כוס יין? מה קורה אם פרוסת לחם מרוחה בחמאה נופלת על הצד המרוח?

WP_20170424_006 WP_20170424_021

  בדרך לשירותים                                                             מצבור השמפניה הסודי

מלצר הוביל אותי לשולחן נעים בפנים המסעדה ומיד ביקשתי הכוונה לשירותים, אשר התברר שנמצאים בקומה השניה. בקומה השניה היה בר וחדר אירועים קטן, והכל נראה מאוד אקסקלוסיבי. דווקא השירותים לא הרשימו במיוחד. כשנכנסתי למסעדה היא היתה ריקה לגמרי, אבל תוך מספר דקות שולחנות התחילו להתמלא בתערובת של מקומיים מכובדים ותיירים בלבוש מרושל. התבוננתי בתיירים במבט מזלזל כשאני זוקף את חוטמי ורוטן על כך שכיום כל אחד יכול להיכנס למוסד כזה. את מכנסי הג'ינס שלי הסתרתי מתחת למפת השולחן הגדולה.

WP_20170424_011 

  האם היין הצרפתי זוכה להערכת יתר? מחשבות כפירה בשפונדרה

חזרתי ועיינתי בתשומת לב בתפריט. היה לי ברור עוד במעמד ההזמנה שאין סיכוי שאני יוצא משם מבלי שאכלתי את אחת ממנות פודינג הבשר המאודה, כך שכאן הייתי מוגבל מראש. התלבטתי בין פודינג אייל ופטריות ופודינג הבקר, אליו ניתן היה להוסיף אויסטרים. מדובר במנה עתיקה מאוד, מהתקופה בה אויסטרים נחשבו מאכל של עניים והבקר היה יקר. לכן נהגו להוסיף נפח למילוי באמצעות אויסטרים. במיוחדים היתה מנה ראשונה מעניינת: צדפות אזמל מאודות. היות ומעולם לא אכלתי אותן בחרתי בהן ובפודינג בשר האייל. מה לעשות, בשר הציד חביב עלי מאוד. מתפריט היינות בחרתי כוס של שאטו וירנדל אדום מלונגדו שעלתה כסף רב (10.25 פאונד) ולא הצדיקה את מחירה. לא מזמן שוחחתי עם עורך שפונדרה על כך שהיינות הצרפתיים פחות ופחות טעימים לנו, וזו היתה דוגמה טובה לכך. מילא.

WP_20170424_013

  באגט היה מועיל כאן הרבה יותר לניגוב הרוטב

הצדפות הגיעו עם פרוסת לחם שאור קלוי. ברגע שטעמתי את הרוטב שלהן כמעט שנופפתי בידי לתקרה וקראתי "למה לא באגט? למה, למה?". הצדפות היו נהדרות, אם כי נותר בהן מעט חול, אבל הרוטב היה שיא השיאים. כשאף אחד לא ראה נטלתי קונכיה ריקה ואספתי איתה את הרוטב שנותר בצלחת.

WP_20170424_016 WP_20170424_017

  זה נראה פשוט מאוד במבט ראשון                                ואז מגיעים לתוכן

הפודינג הגיע חיוור על צלחת לבנה ללא תוספות ועם ציר בשר בכלי נפרד. מזגתי את הציר ובצעתי את הפודינג. איזה תענוג. שיטת ההכנה של בצק באידוי כמעט ונעלמה מן המטבח האנגלי ויש להוקיר כל מקום שעדיין מגיש מנות היסטוריות כאלה. המלצר ממוצא איטלקי שמח לשמוע שאני אוהב בשר ציד וסיפר לי איזה זיכרונות טובים יש לו מילדותו באיטליה, כאשר אביו לקח אותו לצוד.

WP_20170424_018

  קשה להאמין שהדבר הזה לא אפוי אלא מאודה

מכיוון שהתחלתי עם אידוי סיימתי עם אידוי. הזמנתי עוגת ספוג מאודה עם גולדן סירופ ורפרפת. הגולדן סירופ – מוצר חביב מאוד על האנגלים, מתוק מדי לטעמי, אבל גם כאן הופתעתי לגלות איזו תוצאה יפה ניתן לקבל עם בצק מאודה.

הזמנתי חשבון, שהיה פחות שמן (56 פאונד כולל טיפ) ממה שהיינו מצפים במוסד כזה, ונפרדתי לשלום. סיבוב התרשמות אחרון ומצאתי את עצמי ברחוב הלונדוני עם כל התיירים מרושלי הלבוש. האשליה נגמרה.

לאתר המסעדה

פורסם בקטגוריה אנגליה, ביקורת, ביקורת מסעדה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

One Response to ארכאולוגיה קולינרית: מסעדת Rules בלונדון

  1. מאת עודד‏:

    אני בעד סדרת ניסויים באידוי בצקים. בארץ נכנס לפני כמה חודשים טרנד הבאן המאודות. הרעיון מוצלח לטעמי, אם כי יצא לי לאחרונה לאכול בפאב באן עם טעם, צבע ומרקם של פלסטיק – יש על מה לעבוד.

השאר תגובה