ביתנו במדבר

מאת עודד ~ 8 בפברואר, 2017. בקטגוריית: ביקורת בירה, ביקורת מסעדה.

אנחנו, במשפחה שלנו, אוהבים את חיק הטבע ויש לנו חיבה מיוחדת למדבר. בפעם האחרונה חילקנו את שהותנו בין הקבוע שלנו במרכז הנגב לבין בית מבוץ בערבה. אבא שלי אומר שאנחנו משוגעים, הוא לא מבין מה אנחנו עושים פה – גם במדבר, גם רחוק, גם בבית מבוץ. ואני חושב, איך אפשר שלא להתאהב בנוף הזה?

מכתש רמון, למשל, מרתק: אנחנו יושבים דקות ארוכות על שפת המצוק בפה פעור, מנסים לתפוס את גודלו ולדמיין את ההר שהיה פעם מעליו. שכבות סלע אדירות בזוויות משוגעות, אדמה עם תגובות שונות לחמצון, סלעים שנשחקים בצורה ייחודית דווקא באזור מאד מוגדר, ציורי סלע עתיקים, בעלי חיים מיוחדים – מגניב! לא שירוק ומים זה משעמם, אבל הצהוב והחום והאדום והסגול והנוף הזה שעדיין לא קלקלו אותו. "איזה אוויר טוב יש פה…", אמר לי פעם תייר מהמרכז, "אוויר שעוד לא השתמשו בו!". תזמון טוב להגיע הוא אחרי החגים, ככל הנראה, כשאין תרועות של פסטיבלים והאוויר נקי ממטיילים.

IMG_6531a

הצמחונית מבקשת להוסיף שעם כל הכיף והיופי במדבר, הרבה קולינריה אין שם ויש להם עוד על מה לעבוד.

הקבוע שלנו נעים באופן מדברי, אנחנו מרגישים מחוברים מאד לאדמה ולא רק בגלל שהרצפה עשויה חלוקי נחל. האינדיאניות מגיבות נהדר לאין-טלויזיה וממציאות לעצמן משחקים. אנחנו בונים יחד רוג'ומים, קמים מוקדם לטפס על הגבעה ולראות את הזריחה, מנסים להרביץ בהן ארכיאולוגיה, היסטוריה וידיעת הארץ. לפעמים הן מקשיבות. המדורות בערב מרככות אותן מאד ואנחנו נהנים מאד ביחד. בגיחתנו האחרונה גלתה לנו הצמחונית את נפלאות ההטמנה הגיאוגרפית – GeoCashing. יישומון שמוסיף אתגר וענין לטיול. נסו ותהנו!

z desert

באחת מהדרמותינו הלא מספיק רחוקות החליטה האינדיאנית הקטנה שלנו שהיא הולכת יחפה ולא יעזור בית דין, כך העפילה יחפה לפסגת גבעת חרוט ובחזרה לאוטו (כ-3 ק"מ). ילדה הברפלד. לפני מספר קיצים היא טיילה רק בתחתונים. אני מקווה שבגיל חד ספרתי כלשהו זה יעבור לה.

  

מלבי ושפצלה

מול הכניסה לישוב צוקים, בחניון קק"ל, נמצא המלבי של רפאל. אכלנו מלבי אחד עם בוטנים ואחד עם סילאן. אהבנו מאד את הטבעוני על בסיס חלב קוקוס. עוד אנחנו ממלבבים, הגיע השכן, כושי רימון, לאכול מלבי קר בלב מדבר.

So, you ask me, my friend, if I know Kushi Rimon? Ooooof course I know him, one time I had a Malabi with him

בצוקים, חוץ מצימרים ובוץ, יודעים להכין גם בירה. טעמתי את מגוון טעמי קצרה, של מבשלת ערבה, ובאופן לא מפתיע, אני מתחבר יותר לכהה.

  

טרם בואנו סיפר לי דני במקרה על מסעדה שוואבית במקום. כן, כן, שוואבית. "האם תוותר ליום על העקרונות כדי לדווח על המקום (לא, לא מעניין אותי לשמוע על הסלטים שם)?", הוא שאל. ואני ויתרתי לערב אחד. יש ברירה? חבר מבקש…

אורסולה (אק”א – אוסי) וינטר גדלה בגרמניה והחליטה להביא לערבה את האוכל מבית אמה ולהגישו במקום עם אווירה פאבית-משפחתית. מה שיפה מאד בעיני במקום הוא השימוש בחומרי גלם מקומיים וציון הדבר בתפריט. מה שחסר לי בו הם שני פריטים – בירה מחבית וברעצל. שמחתי מאד לראות שפצלה בתפריט, עדיין לא טעמתי שפצלה טובות במסעדה בארץ.

"אין שפצלה", הכריזה מלצריתנו ואנחנו היינו בדרך להתאכזב. כשהגיעה אוסי לומר שלום וגרוסגוט, גילינו ששפצלה דווקא יש אבל רק עם תרד. אדרבה, נטעם נא את השפצלה הירקרקות עם נקניקיות. אז היא אמרה שלא כדאי, כי זה לא הולך ביחד, הירוקות מוגשות רק עם גבינה. קשה להאמין, אבל לא התווכחנו.

"מה לקחו הבנות?", המשיכה היא להתעניין, "זה הרבה אוכל…".

כשאמרתי שביטלתי את ההרינג לטובת נקניקיות, תגובתה המפתיעה היתה "טעות!". עוד נשוב אל ההרינג הלז.

שאלנו אם אפשר לקבל סלט עם הנקניקיות. "אין סלט, יש סלט תפ"א גרמני והוא טבעוני!", כך אוסי, עם דגש על הטבעוני. יפה, זה בטח יילך טוב עם הנקניקיות של אלן טלמור.

ursula

הנקניקיות היו טעימות מאד ועשו "קנאק", כמו שצריך. ה- Kässpätzle נהדרות, ברם המנה כבדה מאד בשל מרבצי שמנת וגבינה שנתגלו בה. ה"קרפלך" נחמדים מאד, אם כי לא הייתי קורא להם קרפלעך, שכן הבצק פריך. צוויבלקוכן (טארט בצל) היה מצוין על אף הבצק המקורמל (בתפריט יש גם ווגאנקוכן!) ומרק העגבניות שמגיע מחצבה, כך התפריט, היה אדום וחם.

לקראת הסוף, מחשש לפספס, החלטתי בכל זאת להזמין את ההרינג מהמערכה הראשונה, שבאמת היה טעים מאד ואף הגיע עם שוט וודקה. מסיבה לא ברורה ומבלי שהחלפנו מילה בנושא, למלצרית היה ברור שאני לא מעוניין בשוט – "בלי וודקה, נכון?". העמדתי אותה על טעותה והיא הלכה לפינה לחשוב על מה שעשתה. כשהברמן מזג את הוודקה הוא שאל את מחלקת ההנהלה "לאיזה שולחן זה?", בעודנו היחידים במסעדה. הומור מדברי שכזה…
לסיכום, מבינים גדולים באוכל שוואבי אנחנו לא, אבל נהנינו מאד באורסולה. היה טעים, מיוחד במחוזותינו ואנחנו ממליצים מאד להגיע, אם אתם נמצאים כבר בסביבה.

 

בדרך חזרה צפונה שוב הדגימו לנו האינדיאניות את חוק שימור הקריזה – בהתחלה הקטנה שגעה לנו את השכל וכשסוף-סוף נרגעה, החלה אחותה להתחרפן. כמו שאמרו גששינו, אין דין קריזתה כדין קריזת-אמו!

sunrise

 

לקריאה נוספת:

השפצלה של דני – http://www.shpondra.com/2013/08/spazle/

פלאם קוכה – http://www.shpondra.com/2011/10/tarte-flambee/

ווייסוורסט – http://www.shpondra.com/2010/04/weisswurst/

ברעצל – http://www.shpondra.com/2011/05/brezel-and-gretel/

אובצדה – http://www.shpondra.com/2010/04/obazda/

שווינהאקסה – http://www.shpondra.com/2014/11/schweinehaxe/

קראוט! – http://www.shpondra.com/2010/11/kraut-choucroute-sauerkraut/

שפרגל – http://www.shpondra.com/2010/05/spargel-2/

כתבות בנושאים דומים:

נ.ב. תשארו בבית
לומדים לבשל בבורגונדי
להפעיל מונא בירושלים

3 תגובות על ביתנו במדבר

  1. דני

    תיקון קטן: שוואבית, ולא בווארית. משם אוסי הגיעה.
    בינתיים גם אנחנו ביקרנו. מקום חמוד מאוד, אבל האוכל לא הרשים. יחד עם זאת, השטרודל במנה האחרונה היה אחד הטובים שטעמתי בחיי. גם אני חשבתי שהכהה של מבשלת הערבה טובה יותר.
    ד"א, במצפה רמון יש כמה מקומות קולינריה מעניינים – רובם באיזור התעשייה הישן.

  2. עודד

    תקנתי, תודה. האם השוואביות שלה מסבירה יותר את המצאותם של המאכלים האלזסים בתפריט?

  3. דני

    בהחלט. גיאוגרפית שוואביה קרובה יותר לגבול הצרפתי ולכן חשופה יותר להשפעות משם.

הוספת תגובה