מה, לא נשתה איזה משקה של ערב?

תקציר הפרקים הקודמים:

שדה תעופה, מחכים, טיסה, נחיתה, תחנת דלק, rillet, טעים!!, פיקניק, כוסות פלסטיק, קפה איום, מרקיות תה, חדרוכל של קיבוץ צרפתי, יפה פה!

  

הצרפתים

בניגוד לדעה הקדומה הרווחת, חוץ משני מלצרים אנטיפתים (“I don’t understand you, sir, and I need to go over there”) ובעל יקב אחד מופתע, כל האנשים שפגשנו היו חייכנים וחביבים, לרוב דברו אנגלית וגם אם לא, השתדלו מאד להבין ולהיות מובנים, גם אם זה היה כרוך בעזרי המחשה כמו ציור ופנטומימה.

הצרפתים לא מאד שונים מאתנו: יש להם חוש הומור מפותח והם אוהבים לצחוק אחד על השני, פתיל קצר שגורם להם להאדים בשניה ולזרוק כהרף לשון קללה לאוויר, חיבה גדולה לאוכל, שבשונה מאצלנו, מלווה ברצינות תהומית לארוחות שלהם, הם מדברים הרבה עם הידיים, אבל גם משמיעים כל מיני קולות מצחיקים ועושים פרצופים כדי לתאר מילים ורגשות. התאהבתי בהם מיד ועד מהרה התחלתי גם לעשות חיקויים שלהם.

 

בניגוד גמור אלינו, יומיים של שרב תפסו את תושבי בון עם המכנסיים למטה, תרתי משמע. "יוני החם", זעקו כותרות בעתון ואיזה חזאי צרפתי נתן ב"מבט" ראיון: הציבור, יהיה לו חם ולכן הציבור יתפשט. חם ואין מזגנים במדינה הזו, רק אוכל טוב. הצרפתים לא יודעים מה לעשות במקרה כזה, אז הם מתפשטים וקופצים לנהר. במהלך שיעור קרקע מבולבל ולח חמקתי מהכתה כדי ללמוד את התו"ל מהמקומיים בנחל הסמוך למכללה. עקבתי אחרי משפחה אחת מברווזת, הבאתי אותה בשכשוך והזרם הוביל אותי אל בית הקפה החביב עלי, שמציע בימים כתיקונם גם בירה קרה. הבעלים המיוזע, שנראה אבוד וחסר אונים נטש את הבר, נעלם למחסן לכמה דקות דביקות וחזר עם שקית מאובקת, ממנה שלף מאוורר מתקופת המִשנה, אותו הניח בסמוך למאוורר קטן יותר שנאבק בקושי באוויר הסמיך.

(עמוס על הבר)

2.5 יורו (10.5 ₪) לרבע ליטר בירה – מחיר טוב. כששאלתי את הדוד כמה עולה חצי ליטר ולא הבנתי מה אמר, בקשתי שיאמר את זה באנגלית. הוא הציג לפני את כף ידו ואמר, מתפוצץ מצחוק: "ככה, בצרפתית!". חמוד. 5 זה כפול מ-2.5, שזה כמעט פי שתיים. עושה הגיון. היו יומיים קשים, אבל הבירה עזרה מאד וההברזות מהשיעורים הזכירו לי את ימי התיכון.

הערה שרשמתי לעצמי באחד מאותם אמשים בוערים:

"המים במקלחות טפסו אתמול ל-135.7 מ"צ לפחות. אני יוצא מהמקלחת עם צורך בקמצוץ שמיר, פלפל שחור ואיזה קניידלע אחת קטנה מתחת לבית השחי. מחר אמבטיית סילברול לטיפול בכוויות."

 

(הריבוע בכיכר)

בפסטיבל המוסיקה בבון היו הרבה רעש, הרבה אנשים וקשה היה לשמוע את המוסיקה. כדי להמנע מאלה הלכנו לבר הריבוע, שעד לפני כמה חודשים היה פאב שמגיש בירה ופלטות של נקניקים, מאז הפך למסעדה. טעמתי טלה נהדר וארנבת נחמדה מאד, שהפתיע אותי מאד הרוטב החריף שליווה אותה. אירופאים שאוכלים חריף זה מגניב. היין הלבן שהזמנו מתוך תפריט היינות הענק היה טוב, החברה היתה מצחיקה וחביבה, זה היה נעים. בערב אחר חזרנו לשם לעוד ארוחה טובה. הלובסטר (פעם ראשונה שלי) לא היה מוצלח וערן הרגיש צורך להתנצל עליו, למרות שלא הוא בישל. מחית האפונה שליוותה אותו, לעומת זה, היתה גאונית, לא ידעתי שאפונה יודעת לעשות ככה. כך היתה גם מנת הבודין (נקניק דם), שהוגשה עם מחית תפוחי עץ וחמאה.

(מימין למטה – הבודין)

בערב אחר מצאנו עצמנו ליד פאב הסטודנטים המקומי. ערן הפטיר משפט ערני קלאסי: "מה, אנחנו כבר פה, לא נשתה משהו?", אז נכנסנו. הגינס לא היתה משהו, אבל גילינו שה-Marc de Bourgogne (הגראפה האזורית) זה חומר חזק – דס"ל עם ריח מדהים ששרף לי את השערות באף (7 יורו לכוסית שאי אפשר לגמור בשלוק). בחזרה בחדר פתחנו פסטיס, נקניק חזיר עם רוקפור בתוכו, קממבר, חריסה, ריאט נהדר ולחם. חלק גדול מהערבים במכללה נראו ככה, קשה לחיות פה בריא עם כל הפיתויים. שמתי לב שבכל ארוחה יש גם צנוניות או סלט עלים, שזה לא בלתי בריא, הבעיה היא שמטביעים אותם בוויניגרט.

 

בורגון תחתית

היקב הראשון בו בקרנו לא היה מוכן לקראתנו. היינן החליט שיותר חשוב לו לרסס בכרם במקום לחכות לנו והשאיר את אביו חסר הסבלנות, מקטר בצרפתית שוטפת. על אף החוויה המדכדכת, החלק המרתק של הביקור היה הירידה למרתף היין הראשון מני רבים בטיול שלנו. הלסתות נשמטו ולא בפעם האחרונה. היתה שם מתחת לקרקע כמות פסיכית של בקבוקים, מכוסים שכבה עבה של אבק ועובש, חדר ועוד חדר ושורות ארוכות של חביות. בקצה המנהרה חכו לנו בקבוקי יין לטעימה. סובבנו את היין בכוס, רחרחנו, בחנו את היין אל מול האור ובסוף לקחנו סחיבה קטנה של יין עם קצת אוויר וגלגלנו בפה. לחלק מהיינות היה ריח של ריבת תותים, כמה נפלא! אבל היין, מה חבל, לא איי יי יי.

(1.5 כ”ס)

ביקבים אחרים היה נחמד יותר. באחד מהם אפילו ראינו סוס מקלטר בין שורות הגפנים. שוב, שמיטת לסת רועשת. הייננים שפגשנו אוהבים את מה שהם עושים ולא משנה כמה קשה העבודה וכמה הם סובלים ממזג (נזק) האוויר ההפכפך בשנים האחרונות. והם מוקפים בגבעות עם כרמים, חיים בתוך לוח שנה. ערימות של בקבוקים, שורות של חביות וגבעות עם כרמים עושים לי את זה, אין מה לדבר. איזה כיף לאנשים פה… והם יודעים את זה, שאלתי.

סקירה טובה וממצה על אזור בורגון אפשר לקרוא במאמר של דני Degustation. אוסיף ואספר שבערך חצי מהיין שמופק בבורגון הוא שרדונה. קצת פחות מהחצי הנותר פינו נואר והשאר אליגוטה, גמאי וכמה אחרים. יינות רוזה מופקים מפינו נואר ולפעמים מגמאי ויש פחות מהם כי הם יקרים יותר.

בבורגון (הידועה גם כבורגונדי) קר בחורף, לפעמים חם בקיץ, כפי שנוכחנו, וההבדלים בין העונות גדולים מאד, בשונה ממקומות שנמצאים ליד הים, למשל. את הכרמים נוטעים עד לגובה 500 מ', כדי שלא יהיה להם קר מדי ועל המדרונות (המזרחיים, בגלל רוחות מערביות), שכן שם הניקוז טוב יותר. מתחת לגובה 200 מ' האדמה עשירה מדי (כן, גפן צריכה לסבול) וקשה יותר לשלוט בצימוח של הגפן. שם מעדיפים לגדל חיטה, חרדל ותירס. את השורות נוטעים צפוף כדי לרסן את הגפנים, ומגדלים אותן נמוכות כדי לקבל חום מהאדמה. בין השורות שותלים דשא או נותנים לעשב לגדול פרא כדי לגרום לתחרות על חנקן ונוטריאנטים אחרים. כך שורשי הגפן יורדים עמוק למטה ולא גדלים הצידה. בחורף ובסתיו מסירים את הדשא כדי שהגפן תקבל מספיק נוטריאנטים. בארץ, בזכות השקיה בטפטוף לא צריך לייצר תחרות לגפן. על כל אלה, יובל יוכל להרחיב הרבה יותר.

המוזר מכל ענייני היין בבורגון, הוא האופן בו נקבעת איכות היין. הגורם המכריע הוא מיקום הכרם ולא שם היקב, שנת הבציר או חלילה הנוזל שבתוך הבקבוק. יקב גרוע יכול לקנות חלקה (לא שזה קורה הרבה) מעולה והיין שלו ייחשב מעולה ולהיפך, יינן מחונן יכול להפיק יין שלא משנה עד כמה מוצלח הוא, הוא ייחשב לנחות בגלל שהענבים הגיעו מחלקה חסרת כל ייחוס. בספר הבישול הצרפתי של אהרוני הוא מספר שרמות איכות היין של בורגון מתחלקות ל- Grand Cru, Premier Cru וכל השאר. זה קצת כללי מדי, אבל אני לא מתכוון להכנס ליותר מזה. אם אתם מתעניינים, קראו כאן.

 

 

בפרק הבא: בוקר שפוי לחלוטין בצרפת, נסיעה לאלזס ופילוסופיה על קצה החולץ.