היכולות המופלאות והמוטלות בספק של עשבי התבלין

אחד מתחביביי המפוקפקים הוא ליקוט בדיחות בספרים רציניים. כך מצאתי עצמי בשעורי ערבית בבית הספר עובר על המילון הערבי-עברי של איילון-שנער ושולף מתוכו את כל המילים עם הפירושים התמוהים אך משעשעים, כגון: מילים שפירושן "רץ במסדרונות הפרלמנט", "שתה יין בבוקר" או המילה كاعب בעלת הפירוש המפורט מדי בעמוד 317 (שלישית מימין) ושלחלוטין איננה זהה למילה ناهد מעמוד 387 (תודה לגילחס על רענון הזכרון בערבית).

נסים קריספיל, שאני כותב עליו הרבה כי אני כל כך נהנה לקרוא את מחקריו, ראיין מספיק אנשים בשביל ללקט סיפורים על כל עשב מרפא, תבלין ובושם שיש בארץ. בינות למעשיות על ריפוי מצוקות גופניות ונפשיות מתחבאות בדיחות עממיות. ריכזתי כמה מהן ברשימה זו, שאין בה חלילה כוונה לפגוע או לעלוב, רק להאיר את החלקים המשעשעים.

כל המובאות נלקחו מסדרת הספרים המופתית "ילקוט הצמחים" (A Bag of Plants) באישורו של המחבר, עמוד המקור מצוין לצד כל ציטוט.

 

רוחות, שדים ומכשפים

על האזוב כותב הרב שלום חמוי, בספרו "אביעה חידות", שהוא "מבריח כל מיני מזיקין וקליפות ורוחות רעות". (עמ' 38)

יהודי מרוקו נהגו לשלוף את שורשי החורשף המצוי מהאדמה, "לשרוף אותם על אש ובעשנם להרחיק את הרוחות הרעות מהבית." (עמ' 234)

פיתגורס יעץ בספרו על החצב "לתלות בצל חצב על הפתחים, כדי להנצל ממרעין בישין וממכשפים." הרופא אבן אל-בייטאר כותב שהחצב שימושי גם לגירוש "אריות ובעלי חיים פראיים". (עמ' 305)

יהודי מרוקו מספרים על הכלך המצוי שהשרף שלו "מועיל לגירוש מזיקים מן הבית ונגד עין הרע בדרך של שריפתו כקטורת". (עמ' 446)

אסף הרופא מספר על על עשב לענת המדבר ש"אם ינתן בקורות הבית… השדים שבבית יברחו משם." (עמ' 597). בעמוד זה מופיע איור של כתב השבעה סיני עתיק נגד רוחות ושדים. הוא "כתוב על נייר אורז, ועל החולה, או החושש למחלה, או זה ששד נכנס בו, לבלוע את הנייר ואז תפעל ההשבעה."

שדים, מסתבר, לא עושים רק נזקים. המיש הדרומי הוא עץ קדוש, "שבו שוכנים שדים טובים, שבכוחם להרחיק את פגיעתם הרעה של הג'ינים הרעים ושל שאר המרעין בישין, הזוממים לפגוע באדם וברכושו… כאשר אינך יכול לגדל מיש, או לטלטלו ממקום למקום, ניתן להסתפק בפיסת עץ מעצתו, שכפיס העץ משמר בתוכו מכוחו הנפלא של המיש, בתנאי שתקפיד לכרתו בשבת בבוקר לפני הזריחה. ומוטב ביום ה-27 לרמדאן, לאחר שקיעת החמה." (עמ' 637)

הערבה הלבנה עזרה לאכרים הפלמיים "לגרש בכישוף את קדחת הביצות. הסובל הולך השכם בבוקר לערבה זקנה, קושר שלושה קשרים באחד מענפיה ואומר: 'בוקר טוב זקנה, אני מעביר לך את הצמרמורת זקנה'. " (עמ' 977)

"השם הערבי פיג'ן לצמח משמר את השם פיגם, והוא מורכב משתי מלים: פיה-ג'ן ופרושו: יש בו שד. שם המצביע על סגולותיו המיוחדות של הצמח להרחיק שדים ורוחות." (עמ' 1035)

בכפר מזרעת א שרקייה שבשומרון מכינים מרקחת המכילה צלף קוצני. "לתרופה יקראו בשם 'רח א ג'וואני' והיא משמשת להרחקת שדים ורוחות בדרך של מריחה על הגוף." על הצלף אומרים שאין לעקור אותו, מחשש שבכך תגרש את אשתך מהבית ואין להעלות אותו באש, מחשש לשלום ילדיך. (עמ' 1141)

"לפיות ולשדונים יצאו מוניטין כאוהבים במיוחד את הקורנית." ועוד "נאמר על מכשפות שכאשר הן אינן חפצות להביע חרטה על פשען הן רוחצות את גופן באזוב ובקורנית." (עמ' 1221)

לפי האמונה הערבית, עצת הקטלב המצוי "משמשת סגולה נגד קנאה ועין-רעה." (עמ' 1247)

"באוקראינה רווחת האמונה כי הקנה הוא משכנו של השטן." (עמ' 1274)

רגלת הגינה היא ירק טעים ובריא ומסתבר ש"בימים משכבר ייחסו לרגילה תכונות המרחיקות כישוף ומטעם זה נהגו להניחה סביב המיטה כדי להרחיק את כוחות הרשע." (עמ' 1325)

בימי הביניים שימש השבת הריחני "כקמע לגרוש שדים ורוחות. הוא נכלל בציודה החיוני של כל מכשפה." (עמ' 1444)

השום הגבוה נודע "אל העם Serben לסגולה נגד מכשפות ורוחות מתים משחיתים לבני אדם, ומזה המנהג בהמון עמנו בארצות הסלאווים לזרוק ולפזר שומים על קברי המתים וללחוש על השום השבעות ופטפוטים נגד כישוף ועין הרע הבאים מאת שדים מחבלים ומזיקים." (עמ' 1456)

"בימי הביניים נהגו לתלות ענפי שומר על פתחי בתים כדי לגרש רוחות רעות… נהגו גם למשוח את הפרות במיץ שומר כדי למנוע הטלת כישוף בחלב." (עמ' 1471)

 

מחלות נפוצות

בכפרי הר חברון ובשומרון כותשים את עלי הגעדה היבשים, "מערבבים אותם בשמן זית ומורחים את התערובת על איברים רוטטים בגוף." (עמ' 105) Good vibrations?

הסוג השלישי של הטיון הדביק, לפי הרב אוחנה בספרו 'מראה הילדים', "סגולה אחרת יש בו לתינוקות העלולים והחולים מחולי השעמום ומועיל להם הרבה". (עמ' 354). אני מדמיין את פולי מספר את זה בתחילת מערכון "חכם מימון".

משמעות השם המדעי של החוחן (Onopordum cynarocephalum) היא "יוצר גזים אצל חמורים, והוא מבוסס כנראה על הסברה, שאם החמורים אוכלים כמות מופרזת ממנו נגרמת להם הצטברות של גזים בקיבתם". (עמ' 209). ברפא"ל עובדים על השימושים המיליטנטים של התופעה הזו.

יהודי פרס נותנים משקה זרעי כרוויה "לאנשים שנתקפו בפחד פתאום." אצל יהודי מרוקו, לעומתם, "מקובל היה להרכין את ראשיהם של ילדים ומבוגרים, שנתקפו בפחד פתאום, על עשן העולה ממקור אש, שאליו זרקו זרעי כרוויה." (עמ' 492)

הרופא הערבי, אבן-סינא, מספר על המליסה הרפואית: "טפלתי בכמה אנשים שסבלו במחלת המלכים במרה שחורה קשה העוברת לצד המניה. הוא אומר שגעון עם המית זעף." (עמ' 671)

"יהודי מרוקו השתמשו במרתח-פיגם וזרעי כמון נגד היפוכונדריה." (עמ' 1045)

יהודי טריפולי מטגנים את ריבס המדבר עם ביצה, אך "לעתים שופכים אותו במפתיע על אדם שנכנס בו פחד פתאום". (עמ' 1314) אם לי זה היה קורה, סביר שהייתי מתחיל לפחד מחביתות.

ברפואה העממית הערבית "שיני שום כרוכות בקמע ותפורות לשקיק בד נתלות על צווארי תינוקות וילדים אשר נכנס בהם פחד פתאום." (עמ' 1461)

"אשה האוכלת שום יוולדו לה בנים שעיניהם זולפות מים תמיד." (עמ' 1459)

שבט אקיקיו במזרח אפריקה "מיחס כוח מפרה לעץ התאנה וכדי להפרות אשה עקרה הם מורחים את גופה בחלב הלבן היוצא מן העץ, אחר כך מקריבים תיש וקושרים את האשה אל העץ יחד עם רצועות ארוכות חתוכות ממעי התיש." (עמ' 1617) אני יכול רק לתאר לעצמי את הסבל הנורא בעקבות הגירוד שמתפתח מחלב התאנה ומהטראומה של כל היתר.

 

שימושים יום-יומיים

"בימי הביניים נחשבה הכרוויה כסגולה לשמירת הבית מפני גניבות. אם גנב היה פורץ לבית, הוא היה קופא על עומדו, עקב השפעת זרעי הכרוייה המפוזרים בבית, ובעלי הבית היו תופסים אותו בקלות… כמו כן הוא היה מקובל כסגולה לשמירת האהבה בין בני הזוג." (עמ' 491)

"סגולה לסיום אהבה בין גבר לאשה" נודעה לשרף של הכלך המצוי. (עמ' 445)

לשישית הצבעים משמשת להפקת צבעים, בעזרת "זבל טרי וחם של סוסים, ועקב קליטת אדי אמון הבאים מן הזבל קיבלו האריגים צבע כחול יפה. כשמהלו את מיץ הלשישית בשתן, קיבלו גלילי האריג את הצבעים ארגמן, או ירוק כהה." מקור נוסף לצבע תכלת היה "החילזון הימי, אך בגלל מחיריו הגבוהים של תכלת החילזון רבו באותה תקופה המזייפים". (עמ' 628, 630)

אכרי הפרינאים מחשיבים את העוזרר הקוצני "כמגן על העונד אותו מפני הברק." (עמ' 890)

פטל קדוש בספרו של ס. רובין "סגולות הצמחים ואותותם", אומר כי "הערביאים, העכו"ם האמינו לשמוע קול נבואת עתידות ממין סנה שקורין נרקד. בפולקלור של העמים סבורים שחלום על פטלים מבשר הצלחה, אושר בנשואים, נאמנות של אהוב, וחדשות טובות מחו"ל." (עמ' 1024)

על הפיגם מספרת אמו של קריספיל, שבמקום שמרטף או "אמצעים אלקטרוניים מתוחכמים כמו אינטרקום לשמירה על הילדים… במרוקו כשיצאו לבקר בביתם של שכנים או חברים, הניחו אגודת עלי-פיגם על רצפת החדר והיא שמרה על בני הבית מכל פגע." (עמ' 1045)

"הפיגם היה אחד ממרכיבי 'חומץ ארבעת הגנבים'. מספרים כי בתקופת הדבר של מרסיי המציאו את החומץ הזה, אשר באמצעותו חדרו לבתים נגועים בדבר בלא כל חשש ושדדו את כל הרכוש שהיה בהם." (עמ' 1050)

פיפרינו רופא נפוליטני (1625) המליץ על פיגם כמרפא אפילפסיה ופחד גבהים. די היה לחולה לתלות כמה צמחי פיגם סביב צוארו, לקלל את השטן ולעתור לישו. אותו רופא עצמו המליץ על שימוש בפיגם לריפוי אילמות שנגרמה על-ידי כישוף." (עמ' 1050-1051)

הפיגם, כך המסורת, היה יעיל יותר כשנגנב מגנו של השכן. בנוסף, אם היו "מרתיחים את 'צור' הרובה (הגורם במגעו עם המתכת לניצוץ) בורבנה ופיגם לבטח תהיה ליריה תוצאה." (עמ' 1051)

פרג אגסני שימש את הצעירים היוונים להוכחת כנות אהבתם (עמ' 1076). שמו הערבי של הפרג, אגב, ח'שח'אש או כשכאש, "על שום דמיונו של ההלקט לרעשן בו נוהגים לשחק תינוקות וילדים. כשמנענעים את ההלקט, זרעיו הקטנים משמיעים מין רעש מיוחד של קשקוש או שקשוק." (עמ' 1061). כמה שנאמר – אונומטופיאה (ובעברית, תצליל).

פרח הרקפת המצויה מסמל לנוצרים את התום והיופי של מרים הבתולה ובאותה נשימה, מופיע בערבית הביטוי "סרים א-דיק – פי הטבעת של התרנגול. (עמ' 1369)

"הרואה בצל בחלומו, זהב יבוא לו והרואה שום בחלומו, כסף יבוא לו." (עמ' 1462) וביאליק אמר על הבצל, שהוא ירק יוצא מן הכלל.

 

(דריכה על ענבים בהדרכת הבאבא-קריספיל, לפני כמה עשורים)