עגול, אבל פחות

בעת האחרונה הצלחתי להשיל ממסתי כ-15 קילוגרמים, שהיוו 16.67% מהסך של הרמ"ח. איך הצלחתי? התשובה לכך פשוטה, אכלתי פחות. התשובה המורכבת יותר היא: אכלתי פחות מכמה שרציתי באמת. כי עם להציב לעצמי גבולות אין לי בעיה, אני אוהב גבולות. אני אוהב את המהירות שבה הם מתרחקים ממני כשאני חוצה אותם. אז בעודי לועס דאגתי להזכיר לעצמי כי בדיוק עכשיו זה זמן טוב להרגע. תזכורת, זה. טעים? יופי, אבל לא צריך למלא שוב את הצלחת. במלים אחרות, התמדתי במתודה של אורי ירמיאס (אק"א אורי בורי), שיטת א"ח, כלומר "אכול חצי". אז התחלתי לאכול לא כמה שבא לי, אלא עד שהרגשתי מלא ואז הפסקתי. יש משפט יפה בערבית: "אלעין ג'וענה ואלבטן שובענה", דהיינו העין רעבה והבטן שבעה. צריך להקשיב יותר לבטן ופחות לעין. ליקטתי מספר עצות שעוזרות לי להדק את החגורה*.

(התמונה לקוחה מאתר חברת Canon)

הקטליזטור, כך התבהר לי בדיעבד, היתה בכלל הצמחונית, שאמרה שאני צריך היזון חוזר. "היזון חוזר. צודקת לגמרי!", חשבתי לי, "מעניין אם זה הולך עם רוטב בוטנים חריף?". היזון חוזר בלעז הוא Feed Back ולמרבה הצער, זה לא קשור לאוכל. במה דברים אמורים? צריך לעלות על המשקל על בסיס קבוע (נניח, פעם בשבוע או פעם ביום בבוקר) ולעקוב אחרי השינויים. כך תהיה ערני ומודע יותר לענין המשקל, מפני שהחכמה הגדולה, לפחות אצלי, היא לא הרצון לרדת, אלא לזכור שאני רוצה. קבלת פידבק תראה לך אם אתה בכיוון הנכון.

 

יהל נהג לומר שחשוב לעסוק בספורט כלשהו. “בבוקר אני עסוק ובערב אני עייף”, מכירים את התירוץ הזה? זה תירוץ. אפשר למצוא זמן, אם רוצים. אני רוכב על אופניים מדי פעם. לא אופניים מהסוג שנוסע במקום ועד מהרה הופך לקולב, אלא מהסוג שלוקח אותך לטיול בשדות ומשיב אותך הביתה שזוף, מזיע, מבוצבץ, אך מחויך.

 

(התמונה מתוך הבלוג הזה)

עוד עצה שאני מוצא מועילה היא דע תמיד איפה בקבוק המים שלך. בקבוק מים הוא אחד הדברים השימושיים ביותר שיכול חובב אוכל מושבע בעל מטבוליזם לא מהמהירים ביותר לקוות שיהיו ברשותו. עם בקבוק מים ניתן לרכז את קרני השמש ולהדליק מדורה ברמת סירין, מול הנוף המהמם של בקעת יבנאל והגולן, ובסוף הערב גם לכבות אותה. אפשר להניח בקבוק מתחת לראש ליד הגבים בנחל צפית, להביט למעלה ולחפש צורות בעננים החולפים ברקיע. אפשר להכניס לתוכו שד שייצא ברגע הכי לא מתאים. הוא יכול לשמש ככלי נשק נגד מכשפות רעות מהמערב. תוכל לזרוק את הבקבוק שלך על הגרמלין שחטף לך את הסנדוויץ' אחרי חצות, לקשקש אתו קצב למוסיקה (צ'וקו-צ'וקו) או לנגן עליו בנשיפה. ואם אחרי כל אלה המים שבו עדיין ראויים ללגימה, תוכל אפילו לשתות ממנו משהו לח בלב מטבח. הבקבוק שלי, לדוגמא, מלא במים קרים והוא ניצב בדלת המקרר.

אני אוהב את המקרר, הוא מרגיע אותי. לעתים מזומנות מדי אני מסתובב בבית חסר מנוחה, מנסה להזכר בדרך לאן הייתי, מגיע אל המקרר, פותח את הדלת ונרגע, אפילו בלי לאכול כלום. לא תמיד אני נזכר מה רציתי לעשות, אבל המח שלי מתאתחל. הבעיה היא שעכשיו שראיתי מה יש במקרר, הטעם של זה יסתובב לי בראש עד שאנגוס בו. אז בכל פעם שמתחשק לך לאכול משהו, במקום לחטוף את הדבר הראשון שבולט לעין, קח כמה שלוקים של מים (לא מיץ ולא דיאט מיץ!), אחריהם נשימה אחת עמוקה, סגור את המקרר והתחפף משם. יופי.

(כוחות ניוטון במטבח)

 

לפעמים זה לא עוזר והמים לא מכבים את הבערה. מאבק האיתנים עם עצמי יכול להמשך שעות, בהן הדחף שלי להכין סנדוויץ' גדול או לחטוף כמה קציצות מהמקרר ירגע באחת אם אחזור לשם ואתנפל על העוף. במקום זה, התרגלתי לקחת קודם גזר או מלפפון שישכיחו ממני את הענין לכמה רגעים ולהמנע בעיקר מהחשודים המיידיים, שוקולד וחמאת בוטנים. הם היו משמחים אותי מיד, אולם קרוב לוודאי שמאוחר יותר הייתי מצטער על כך ולמחרת היום המשקל היה מטיח בפניי את האמת המרה. רק מלכתוב על זה המחשבות שלי נודדות אל נבכי גרגרניה ואני מתחיל לפתח כמיהה עזה לכיוון הקרקרים האלה וההם שמצאתי לא מזמן ושכדרכם של קרקרים, מצאו את עצמם דיירי קבע בצנצנת שמעל המקרר. וכמובן שבטח ובוודאי שזה לא עוזר שיובל שלח לי עכשיו מייל עם תמונות משוק הטלה והאסאדו שאכל אתמול. במלחמה נגד מקרים מעין אלה מה שיכול לעזור הוא להכין בכל בוקר כמה ירקות חתוכים בצלחת במיקום אסטרטגי במקרר, שקל יהיה לחטוף לדיכוי נשנושים. לחלופין, אפשר להתקין בדלת המקרר צופר אוויר שיפעל עם כל פתיחה שלה.

לפני כמה שנים אח שלי הציע להתחיל כל ארוחה בסלט גדול, ואמנם זהו רעיון טוב שקל מאד ליישם. את חלק מהארוחות שלי אפילו הפכתי לארוחות סלט ענק במקום תלולית גבוהה של פסטה.

 

"ומה עם מתוקים", שאל אותי לא מזמן מכר עם מאבקי מסה דומים, "אתה אוכל?". בטח אוכל! אבל משתדל מאד שזה יהיה מתוק אחד ביום, לא להגזים.

כן, כן, הכל הלך ממש טוב עד שהתחילו החגים. איזה אוכל טוב היה… לפני כמה שנים הגעתי למסקנה שריבוי חגי ישראל נובע בכלל מכמויות בלתי נתפסות של מאכלים שצריך היה למצוא סיבה טובה לבשל אותם. מסורת זו מסורת ואת האוכל יש לאכול. אני אדם חזק, ברם אינני יכול לעמוד במראה של צלחת עם טראפלס. אני דואג להם שיישארו בודדים וגלמודים בצלחת, אז אני מתבודד ומתגלמד אתם. כך קרה שבסדר פסח האחרון גורמים חתרנים שתלו לי צלחת של טראפלס מול הפנים. גָיס חמישי! דווקא טראפלס, דווקא בסדר פסח, דווקא בצלחת ודווקא מולי. הם עשו לי דווקא! זה באמת היה צירוף מוזר של נסיבות. מוזר מאד. במקרים דנן אני בבת אחת מאבד כל צלם דיאטן ובסוף הארוחה אני מרגיש שוב כמו אותו ליצן כרסתן עם פרצוף של "אכלתי יותר מדי, אבל זה היה טעים לאללה" ולהיפך, "אכלתי כמו אללה, אבל זה היה טעים יותר מדי". מילא, מחר נתמקד שוב בסלט ומרכיביו ואולי נוותר ליום אחד על ההיזון הזה שחוזר אלי כמו בומרנג בכל פעם שאני עולה על המאזניים.

הצמחונית, אגב, ממליצה לעבור לטבעונות, זה מרזה מאד (אבל מבאס).

 

סופו של דבר

(צילם: יובל)

האם אצליח להתמיד ולשמור על מסתי הנוכחית? אין שום סיכוי, אבל אני אופטימי. אם הצלחתי פעם אחת, זה נרשם בקו"ח וישמש עזר כנגדי בפעם הבאה שאצטרך להרחיב קצת את החגורה.

 

*הכותב אינו דיאטן וכל המתואר לעיל הוא סיפור אישי בלבד ובשום אופן אינו המלצה.